בסטייל עם בנות מואב

היי רבותיי,
מי שהספיק כבר לקרוא את פרשת שבוע, עשוי בקלות להגיע למסקנה, כי העורך המקראי , סבל מזעזועים אישיים קשים, בעקבות שרשרת האסונות של ספר במדבר.
כזכור, תחלת הפרשה הקודמת, פרשת בלק, היה מופת לבלבול מושגי, כששרי מואב, שרי בלק, שרים סתם וזקני מואב ומדיין מסתחררים סביב בלעם בן בעור.
בפרשת פנחס , הבלבול גדל ומתעצם כאשר מסתכלים על הפרשה הנוכחית.
בתחילתה מקבל פנחס איזו ברית לא ברורה, אחר כך מתחילים לתכנן מלחמה נגד המדיינים , אבל זה עדיין רק בהתחלה. כל יתר הפרשה, היא חזרה תמוהה על קורבנות, ראשי חודשים וחגי ישראל מפסח ועד סוכות.

אז אפשר להסביר את זה, דרך חז"ל , ולראות שהתורה לא מבולבלת בכלל.
מה שחז"ל אומרים, זה שפנחס לא היה אמור להיות כהן.
היה הבן של אלעזר, אבל הכהונה ניתנה לבנים שנולדו אחריו.
ומה שהוא קיבל בתחילת הפרשה, היה אישור להיות כהן גדול.
טוב, מיותר לציין שהוא לא ידע מה לעשות, נכון?
האחים הקטנים שלו, כל הזמן למדו במשכן, אבל הוא היה פטור, כי לא הייתה כוונה שהוא יעבוד שם.

הוא הסתובב לו, בלי מסגרת, בלי כיוון , היה בסכנת התדרדרות עם בנות מואב.

אבל בסדר, כשזימרי פתח את הפה שלו על משה רבינו, הוא חטף עצבים ועשה מזימרי בייגלה.

ברגע שזה קורה, אלוהים, מזעיק את משה ואומר "תרשום מהר, מה אתה צריך ללמד את פנחס"

משה היה אז באמצע לכתוב את ההיסטוריה, על המלחמה במדיינים ומה שהוביל אליה , אבל תוכנית הלימודים האינטסיבית של פנחס, נתקעה לו באמצע, אז הוא רשם למעלה על הדף "פנחס" והתחיל להכניס שם קורבנות, חגים וכן הלאה.

מזלו של פנחס, שהפך להיות כהן גדול ולא היה צריך להתעסק עם מצורעים.

זהו, יש דבר תורה לשולחן שבת.

שטיפת נוח

אלוהים בחר בהוליווד, כדי שתחליף את הרבנים.
לא שהרבנים חטאו, אלא שהוליווד יודעת לטפל באוכלוסיה הרלוונטית בצורה הרבה יותר טובה מהם.
ככה הרגשתי כשצפיתי הערב בסרט "המבול" בסינימה סיטי , ברמת השרון עור קודשנו.
האולם היה מפוצץ באנשים שלא יראו רב חוץ מבחתונות, שעמדו בתור ושילמו הרבה כסף , רק כדי לחטוף שטיפת מוח דתית קיצונית , אלימה ומתלהמת, כולל איזה קישקוש מעור שמסובבים על היד בסגנון תפילין.
צעירי חב"ד עומדים ברחובות כבר שלושים שנה, מחלקים סוכריות ומגרילים אופנים עם הילוכים ומדליקים חנוכיות עם חיילים. שלושים שנה, אלפי אנשים , כסף במיליונים ואז מגיעים ראסל קרואו וג'ניפר קונלי ואנתוני הופקינס ומלמדים אותם מה זה "הנחלת ערכי מסורת ישראל לנוער ומבוגרים"
כאילו ועוד מרוויחים מיליוני דולארים על הדרך.


מבחינה קולנועית טהורה, הסרט מושלם.
הליהוק מעולה, התסריט מצויין, האפקטים והתפאורה בסטנדרט של "שר הטבעות" ואף מתעלים עליו.
קונלי עצמה, משחקת משחק מרהיב שבהחלט ממקם אותה בדרך לעוד פרס אוסקר.

התסריט עצמו, מזכיר מאוד ספרים סטפן קינג.
הטובים בו אנושיים, אכולי ספקות ומתלבטים ואילו הרעים הם אפלים ומתועבים ללא שמץ של טוב.

את הסיפור אתם יודעים, כמובן, סיפרו לנו אותו בגן.
הם רק הוסיפו את אמה ווטסון המקסימה, כדי שנזכור, שגם בהארי פוטר, אלוהים היה שם כדי לחנך אותנו.

אז לכו לראות את הסרט, למרות שהוא לא הכי נעים ולגמרי לא קליל.
לכו אותו ותבינו למה כבר לפני עשרים העדפתי את הבודהיזם.

אום מאני, פאדם , האם.

נאמאסטה

נופל על המיטה

הנה, החג השנוא עלי, פורים המאוס, בכבודו ובעצמו.
דבר אחד, שאני רוצה לציין זה את נכונותן של הפרסומות נגד נהיגה בהשפעת אלכוהול.
פעם ניסיתי את זה, ולא ידעתי אם אני נוסע קדימה או אחורה.
זה פשוט נורא.

אל תנסו.
עכשיו, אחרי שהיינו חינוכיים, נפסיק.
סיפור המגילה הוא אחד מהסיפורים העלובים ביותר.
כל כולו תלוי בגחמות של מלך מטומטם.
נניח, אם אחשוורוש היה אומר לאסתר במשתה משהו בסגנון "עזבי אותי בחייך, המן חבר שלי ואנחנו סגרנו את כל העסק בינינו." מה בדיוק היה קורה?
אז מה אנחנו חוגגים למעשה? שאחשוורוש לא היה גבר? שלא ידע לעמוד במילה שלו, שלו כיבד את ההסכם שלו עם המן? על זה החגיגה?

אם יש מסר לחג, הוא בדיוק המסר האנטי חינוכי, זה שאומר שהעולם הוא כיאוטי וסטוכסטי, והכוח שהתכוון מקודם לחסל אותף , עכשיו נכנס באויבים שלך, וזה לא בגלל שאתה מוצלח, אלא בגלל שככה בא לו.
לכן קוראים לימים האלו פורים על שם הפור, גורל, לפעמים הוא ככה , לפעמים אחרת.
בכל אופן, רציתי להתעכב כאן על איזה פירוש שעלה בדעתי, להתנהלות של המגילה.
אחרי שקמתי חצות , להתבודדות הכי חשובה של השנה, כמו שכל הברסלבים יודעים, שכל הפושט יד נותנים לו, זיפזפתי בכבלים ונתקלתי בתוכנית למבוגרים בלבד שנקראת דוקטור ארתור והיא מין תוכנית ביזארית שבה בובת כלב מונפשת , מעניקה יעוץ מיני לזוגות.
טוב, בשלוש לפנות בוקר, מה אתם רוצים שישדרו? את הישרדות?
ואז נפל לי האסימון.
העימות בין אסתר והמן, הוא לכאורה עימות מסוכן ומיותר.
בשביל אותו הכסף, היא היתה יכולה לקרוא למרדכי, לגלות שהוא הדוד שלה ולשכנע את האחשוורוש לבטל את הגזרה.
למה היה חשוב לה להמר ולהוקיע את גדול שריו של המלך?
ובכן, יש לי תיאוריה.
אני אף פעם לא הבנתי את מאמר הגמרא מסנהדרין צ"ו

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק

לא שאכפת לי שילמדו, אבל הרי בני המן תלו ובתרבות ההיא, כשהרגו מישהו , לא ממש הותירו חברי משפחה מסתובבים. זה היה ענין בטיחותי, נקמות דם וכאלו.
אם אסתר ומרדכי קיבלו את בית המן, סביר להניח שלא השאירו בחים אפילו עולל בעריסה.
כן, נכון, אני משוחד, אסתר ומרדכי הם הדמויות השנואות עלי ביותר בכל התנ"ך.
מצד שני, הגמרא טוענת מה שטוענת.
איך ניתן לישב את זה?
נופל על המיטה
בינגו , זוכרים את הפסוק מפרק ז?

והמלך שב מגינת הביתן אל-בית משתה היין, והמן נופל על-המיטה אשר אסתר עליה, ויאמר המלך, הגם לכבוש את-המלכה עימי בבית; הדבר, יצא מפי המלך, ופני המן, חפו.

רק לי נדמה, שמקצרים כאן אפיזודה ארוכה.
המלך יצא מהביתן מרוב עצבים, האם זה הגיוני שיחזור תוך דקה?
לא, זה לא אחשוורוש שאנחנו מכירים ושאסתר הכירה מהפרק הראשון של המגילה. המלך הזה, כשהיה עצבני היה לוקח לו זמן להתקרר.
מה אסתר והמן עושים בזמן הזה?
זה כבר עניין לדימיוננו הפרוע.
נגיד שאסתר ממהרת לספר להמן, שהיא הזמינה את האחשוורוש כדי להרעיל אותו, כיון שהיא מעדיפה למלוך איתו מאשר עם אחשוורוש.
למה שהמן יאמין בזה? כי במצבו הנוכחי, זה היה התסריט הכי מוצלח.
אסתר יכלה אז לשפר את האמינות שלה, באמצעות וידוי על התשוקה שלה להמן ולהכניס אותו למיטה תיקתק.
אז היו עוברות כמה דקות והמלך היה חוזר ונתקל במחזה נורא, ראש השרים שלו מקיים יחסים עם האישה המועדפת עליו.
מה קורה אחר כך?
אחר כך אין להמן סיכוי, הוא מחוסל בטוח.
אבל מה לגבי אסתר? היא לא מסתכנת כאן? למה שהאחשוורוש יתיר לה לחיות אחרי שבגדה בו?
כי האחשוורוש לא מסוגל להאמין, שמישהי תבגוד בו.
הוא חיסל את וושתי , בדיוק בגלל שהציגה רצון חופשי מולו ואת אסתר הוא בחר, בדיוק בגלל שהיא עשתה פוזה של אישה כנועה וציתנית.
כה רבותי, כל אחד מאמין במה שנוח לו.
המן מאמין שאסתר רוצה בטובתו, אחשוורוש מאמין שהמן אנס את אסתר התמימה והנאמנה, אקט, שכידוע לנו, כמוהו כמרד בעולם העתיק, ראו את אבשלום והפלגשים.

אז מה נהיה בסוף? מחסלים את כל בני המן, חוץ מאלו שנמצאים בכריסה של אסתר. אין סיבה לחשוב שהם אינם בניו של אחשוורוש, ואז הם יכולים להסתלק , ללמוד תורה אצל מרדכי , הסנהדרין וכל החבר'ה, ובסופו של דבר, בניהם לומדים תורה בבני ברק, ובכך מקיימים דברי הגמרא.

סיפור נועז, על חג מגעיל, והנה הוא מאחורינו, תהילה לאל.

.

ד

על בלעם והעגל

התורה ממלאת את העולם.
זו לא קלישאה של מחזירי תשובה בבונים.
זו מציאות.
אני יוצא הבוקר מחדר הכושר ונקלע לויכוח בין המדריך לבין אחד מהמתאמנים המורעלים, בשאלה האם בימינו כל אחד יכול ללמוד זוהר.
אני נכנס למלתחות להתקלח ובחדר ההלבשה שומע פנסיונר אחד, מסביר לכמה בני נוער מיוזעים את הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו"
קול יעקב בכל.
מדהים.
טוב, פרשת השבוע היא בין המסעירות ביותר. לא שחטא העגל היה מפתיע.
רחוק מזה, מאז יציאת מצריים , הקפידו בני ישראל לאתגר את משה רבינו בכל מיני פשעים ועבירות קלות, עם כל זה , עגל הזהב הוא בהחלט קפיצת מדרגה מבחינתם.
עד אותו היום הם רק התלוננו, והפעם הם החליטו גם לבחור באלטנטיבה.
יש לכך פירוש פשוט ומקובל לפי הגמרא במסכת סנהדרין

אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא

חיזוק לרעיון הזה אנחנו מקבלים מהשו"ע הלכות זימון סעיף ו'

ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותא דעבדים

הרעיון הוא כזה.
בני ישראל היו עבדים במצריים, ובתור עבדים הם היו רגילים להתנהג בצורה משוחררת מבחינה מינית. התורה שקיבלו בהר סיני בפרשת יתרו ובפרשת משפטים, שמה קץ לאורח חיהם הנימפומני ולכן הם בנו את עגל הזהב , כדי לשמור על החרות הסקסואלית שלהם.
את הרעיון הזה מחזק רש"י בפירושו על פסוק ו' בפרק לב'

וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק

רשי: "לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) לצחק בי.
אני לא כל כך אוהב את הקונספציה הזו, כיון שאלוהים מטיבו, דואג למוסד המשפחה המסורתי, הרבה פחות מהרבנים.
לדוגמא בספר דברים פרק ז' כתוב

ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובנו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר" (דברים ז': ג',ד').

ז"א , האל דואג למעמדו הבלעדי. זה עיקר ענינו. הוא אוסר על בני ישראל להתערב בעממים, פשוט כדי שלא יאמצו את אלילהם.
אנחנו יכולים לראות את זה יפה בספר במדמבר בתחילת פרק כ"ה.

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.

אלוהים אינו מוטרד מקשריהם הרומנטים של בני ישראל עם המואביות. הוא מתחיל לכעוס רק כאשר ישראל נצמדים לבעל פעור, שהוא כנראה אחד מאלילי המדיינים.
נכון, בסנהדרין דף קו' כתוב אמר להם אלהיהם של אלו שונא זימה אבל מי למעשה קובע את הכלל התיאולוגי הזה? בלעם הרשע. האם אנחנו חיבים לקבל את דעתו של בלעם, כדעה המכרעת ביהדות?
המקרא עצמו, כפי שראינו, כותב את ההפך.
אם נחזור לפרשת משפטים , נראה בדיני אמה עבריה את הדין "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע". מה פירוש עונתה? רשי גם כותב ענתה: תשמיש. ז"א בעל השפחה, צריך לדאוג לספק אותה מבחינה מינית. זה רש"י על התורה, לומדים את זה בכיתה ג' בממ"ד.

אז מה קרה פה? איפה האלוהים שונא הזימה? כנראה שבכל זאת, בלעם בן בעור עדין לא הפך אז לרב ראשי.
טוב, אז אם זה לא בגלל הסקס, בגלל בני ישראל בונים את העגל?
יש לי רעיון אחר.
אני תמיד חושב, שיש סיבה לחלוקה לפרשיות.
לומדים את זה כשמתחילים על ליקוטי מוהר"ן, כמה שהכל נראה ארוך, הסוף וההתחלה צריכים להתחבר איכשהו.
ואיך מתחילה פרשת כי תשא?

,כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה–יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה.

בינגו.
מה קרה בפרשה תרומה?

מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

בפרשת תרומה, כל אחד נותן כמה שבה לו, לפי נדבת הלב , בפרשת כי תשא מוטל מס גולגולת.
כאן כבר העם מתמרד.
כל זמן שביקשו מהם תרומות, הם נתנו ואולי נתנו בשפע, ברגע שאלוהים מחליט לקחת מכולם סכום שווה , על פי החלטתו, הם מחפשים אלטרנטיבה.
זאת אומרת , בני ישראל, שאמרו "נעשה ונשמע" לא דחו את דבר האלוהים ןאת תורתו, הם דחו את התפיסה שכורכת את הדת עם המיסים, הם דחו את האיחוד הזה של דת ומדינה.
זה למעשה הרעיון מאחורי חטא העגל וזו אולי גם הסיבה, שהם לא קיבלו עונש משמעותי עליו.
אולי אלוהים מראה לנו, שהוא הבין אז, את מה שאנחנו מבינים היום, שביורוקרטיה ותיאולוגיה , טובים כל אחד לעצמו אבל בעיתיים בערבוב.
שבת שלום.

סדרת חינוך

ככה זה כשאני יורד מירושלים.

כמו רכבת, אנשים נכנסים, אנשים יוצאים, אין לי מושג מי ומי, ערבוביה שלמה של מגבעות וחליפות וכיפות ציציות.

ככה זה שעוצרים לטרמפים בין ירושלים לבני ברק.

תחנה ראשונה – בית ישראל,

 

תחנה שניה – הר חוצבים,

תחנה שלישית – היציאה ל443

תחנה רביעית – צומת שילת

תחנה חמישית – קוקה קולה

תחנה שישית – מסוף רמת עמידר.

הכל בכיף, נסעו אצלי הערב בערך שמונה אנשים, האמת שתשעה.

ברוך השם, יש כאן בחינת הכנסת אורחים.

חוץ מזה , אני עושה להם סדרת חינוך לכל הליטאים/ חסידים / ספרדים / תג מחיר האלו.

אני מכניס לדיסק את התשיעית של בטהובן ומחדיר להם תרבות.

רק שפתאום , פעם ראשונה, הסימפוניה נגמרה, זה לא פשוט, שעה וש דקות.

מתוך הדממה בקעה קול צלול וחד, קול שחותך הנשמה.

"היטקליף, זו קאתי".

ואני פתאום הייתי סוף סוף לבד, בלילה הדוהר סביב.

כמה טוב לחזור הביתה.

תהומות רעננה

אנשים טועים לחשוב שהסרט "תלמה ולואיז" הוא הסרט המוצלח ביותר של ג'ינה דיוויס.
זה בכלל לא נכון, ב"תלמה ולואיז" הנוכחות של סוזן סרנדון מונעת דווקא מג'ינה להפיק מעצמה את המירב.
אני לא אומר שהיא משחקת שם גרוע, אבל ההופעה של סוזן סרנדון, כל כך דומיננטית, עד שג'ינה דיוויס, על כל קסמיה, הופכת להיות חלק מהתפאורה.

ג'ינה דיוויס בסרט "ללא מילים"


לדעתי הסרט הטוב ביותר של ג'ינה הוא דווקא "ללא מילים", קומדיה נפלאה עם מייקל קיטון, בה היא משחקת בחינניות רבה את ג'וליה מאן, כותבת נאומים נחושה ואידיאולוגית, שעובדת , כמובן בשביל המועמד הדמוקרטי.

בסרט הזה, מתוארות בחירות באיזשהו מחוז אמריקאי, ליד גבול מקסיקו, מחוז שמטבע הנסיבות, הפך למעבר מסיבי של מהגרי עבודה מקסיקנים לתוך ארצות הברית.
אז בסרט מתואר רעיון לבנות תעלה על הגבול, שתכליתה למנוע את המעבר, והמועמדים בבחירות, חלוקים בדעותיהם בנוגע לתעלה, אחד מהם תומך בחפירת התעלה והשני מתנגד לה.
באיזה שלב, לקופירייטר של המועמד התומך בתעלה, ישנו רעיון מדהים, הוא מחליט לקרוא לתעלה "תעלת הידידות", מרגע זה התקשורת מאמצת את הכינוי, והוא הופך למעשה את הכיוון של מסע הבחירות.
למה נזכרתי בזה?
בדיוק היום הייתי בסיור בכביש 531, אותו כביש מבורך שיחבר בעוד שנתיים את כביש שש באזור חורשים לכביש החוף במחלף כפר שמריהו, ויחסוך לאזרחים רבים את הביקור המיותר במחלף מורשה הפקוק.

עד כאן הכל נשמע טוב מאוד.

העניין הוא, שכשהגענו למקום שבו אמור להיות הכביש, דרומית לפארק רעננה, חיכה לנו מראה שהזכיר את הפצצת דרזדן במלחמת העולם השניה.WP_20140128_005
מולנו השתרע בקע קרטוגרפי עמוק ועצום, מהסוג שניתן לראות מהירח. נראה היה כאילו , מישהו החליט להחליף את הכביש המתוכנן, בחיקוי מוגדל של תעלת סואץ.
כשראיתי את המכתש הזה, מאוד תמהתי.
הרי אני מכיר את רעננה ואת תושביה המקסימים, אני יודע שהם לא אספסוף של בבונים ולא נפולת של סתומים.
אני הכרתי אותם בתור אנשים, נאורים, נבונים , בעלי תודעה ורחבי אופקים. גם אני גרתי שם במשך שנה וחצי, ונראה לי שרק בזכות זה אני כל כך נאור, לכן לא הבנתי איך הם הניחו לרשויות , לקרוע את המרקם העירוני שלהם בצורה כל כך גסה ולקדוח תהומות במרחק מטרים ספורים מבתי התושבים.
אבל חוסר ההבנה הזה, נעלם תוך כמה דקות של התמצאות גיאוגרפית.
נזכרתי שהבתים שמעבר לכביש, לא שייכים לרעננה, אלא הם הקצה של שכונת הפועלים העלובה ביותר בהרצליה. "גן רש"ל" קוראים לה או משהו כזה .
כך נפתרה התעלומה, לירוקים של רעננה לא קרה כלום, הם עדיין ירוקים, אבל , מה לעשות? עדיין רעננים.
לגבי הירוקים של הרצליה, אני לא יודע, מצד אחד הם באמת היו צריכים להתנגד לגראנד קניון שנחפר להם בגב.
מצד שני, אחרי שאתה מבין מה השכנים חושבים עליך, אולי אתה לא ממש רוצה לראות את הפרצוף שלהם.

אבות אכלו בוקסר

היום יצא לי לראות בחדר הכושר את החלקים הרלוונטים של הסרט "על אהבה ואי הבנה".
הסרט מספר על ישישת פרחים פליטת וודסטוק, שחיה באושר ובעושר בחוות תרנגולות, רויית צימחי מריחואנה, בפינה נידחת ודימיונית לגמרי של הפריפריה האמריקנית. את שלוות חייה, מפריעה לפתע, הבת שלה, עורכת דין פסיכוטית מניו יורק, שמגיעה אל החווה, עם שני ילדים פרנואידים, כדי להתאבל על נישואיה ההרוסים.1332683-18
כל הקונפליקטים הדרמאטיים של העלילה, צפויים להפליא, אז אני אחסוך אותם ממכם. אם אתם רוצים תחפשו את הסרט בצפיה ישירה. ג'יין פונדה משחקת להפליא את הזקנה ההיפית.
מה שרציתי להגיד על הסרט, זה שהוא מנסה למכור לצופים של שנות האלפיים את האידאלים העתיקים של הסיקסטיז ובוב דילן וילדי הפרחים וכל אלו.
כמובן שעיקרי הדת ההוליוודית נשמרים כאן בקנאות.
לדוגמא, כל ההיפים בסרט, הם אזרחים אמריקנים יצרנים להליא. כולם מרוויחים כסף טוב בכל מיני צורות יצירתיות, אבל לגמרי חוקיות.
או נגיד, לבת הפרקליטה , מותר לבגוד בבעלה, כיון שהוא יוזם את הגירושין ובכך מפרק את התא המשפחתי האמריקני המקודש.
או הסבתא החינוכית שמעבירה לנכדיה קורס בעישון גראס, אבל מזהירה אותם בסוף "בלי חשיש, בלי מזרקים ולא דרך האף."
אוקי, אבל מה שבאמת הטריד בסרט הזה הוא תחושת הסלידה שהוא העלה בי.
אני לא יכול לראות פרחים, אני לא יכול לשמוע על וודסטוק , זה עושה לי בחילה, באמת.
הדור שלי גודל, על ידי האנשים האלו.
אני לא יודע עד כמה ההורים שלי הושפעו מהסיקסטיז, אבל הם קראו את העיתונים ושמעו את המוזיקה וחיו ברחובות שהתרבות השלטת בהם הייתה בוב דילן והנדריקס וג'ואן באזז וכל החקיינים הישראלים שלהם מיונתן גפן עד שלום חנוך.
גם אם לא הרגשנו את זה דרך החושים, זה נכנס אלינו בדרכים אחרות.
דרך ההורים שלנו, דרך המורים שלנו, דרך הרבנים , למי שהיו כאלו, דרך חברים וחברות ומעסיקים ומפקדים.
ואנחנו כמובן מרדנו.
אתם זוכרים את השיר המדהים של הסמיתס, "תמונה וולגארית" או משהו כזה.
זה היה להיט גדול.
יש שם את הקטע

But you could have said no
If you'd wanted to
You could have walked away
…Couldn't you?

אתם זוכרים איך צרחנו את הNO, במועדונים האלו, שהיו דיסקוטקים לכל דבר, אבל לא קראנו להם ככה , כי דיסקוטקים זה של עארסים?
הNO הזה היה מיועד להורים שלנו, למורים שלנו.
אמרנו שאנחנו לא רוצים את הסיקסטיז, לא רוצים שלום ואהבה ואחוות עמים.
מה כן רצינו? את "כל האמת" של הקליק.

איזה שיר, הא? הרבה כבוד למוסיקה הישראלית.
"שוב אני בורח, אינטריגו אחרי ולא מצאתי דרך, זה לא היה כדאי"
לא מצאנו דרך, רצינו לא למצוא. נראה לנו מתאים להפנות את הגב לסיסקסטיז ולחיות במרחב תרבותי ציני,חסר אידיאלים ולא ברור. הפכנו לפוסט מודרניסטים שראו בכל הערכים סוג של צביעות מלוקקת, סוג של זיהום תרבותי.
זה היה העולם שלנו, "הקליק" ו"הסמיתס" ו"ג'וי דיויז'ן" ו"בלייד ראנר". אין אמת, יש רק כאב וחשכה.
ומה קרה בסוף?
זה מה שקרה.

זו תמונה קשה מהשבוע שעבר ומאוד קשה לי לצפות בה, אבל היא חשובה מאוד.
אלו הילדים שלנו, כאילו, אלו היו יכולים להיות בקלות הילדים שלי, אילו בחרתי להשריץ בגיל עשרים ולא הייתי מחכה עד שלושים ומשהו.
תסתכלו עליהם, זה קשה, אני יודע, אבל תסתכלו עליהם. הם ילדים טובים, חמודים, כל העולם היה יכול להיות שלהם, ברהמס והיינלין ויוליוס קיסר וטרנטינו וטראפיני ואינשטין והטאו טה צ'ינג.
כל העולם היה צריך להיות שלהם והנה, למה הם הפכו.
אל תגידו לי שזו אשמת הרבנים הקיצוניים. אני מכיר את הרבנים האלו טוב, הם כריזמטיים כמו נסיכת הנילוס, אף אחד לא היה הולך אחריהם.
אנחנו הפכנו את הילדים האלו להיות כאלו, כיוון שאנחנו הכרנו את ג'יין פונדה ואמרנו "לא" ואילו הם הכירו רק את סיד וישס ואת הפוסט מודרניזם ובחרו ב"תג מחיר".
וזה מה שהבנתי כשראיתי את הסרט.
והקטע המוצלח, שאני עדיין לא מת, דא ואני עוד יכול לעבוד על עצמי ומה שאני צריך לעשות, זה קצת להרגיע את הסלידה המובנית שלי מכל מה שמריח כמו המריחואנה של שנות השישים ולראות שיש כמה דברים, שאני יכול ללמוד ולאמץ מהסיקסטיז האלו והוודסטוק הזה, כדי שהדור הבא, שהוא כבר הדור הזה, יוכל לשבת במעגל אינפנטילי , עם גיטרות פאתטיות ולשיר שירים מלודיים להחליא , על אהבה ועל שלום.

הנביאה מכיתה ד'

ברכות ואור, ערב טוב, יהללוכן מלאכים ולא תאבדו.
שוב אנחנו בפינתנו "פרשת השבוע לנוכח תעשית הבידור" והפעם נתייחס לקטע קצר מהצד האפל של פרשת בשלח.
פרשת בשלח, היא אחת מהפרשות המסופרות ביותר, כי היא מתעדת את קריעת ים סוף, את שירת הים ואת ירידת המן.
קטע חשוב, אבל פחות מתוייר, הוא תשובת משה לתלונות העם, שהצטערו כהרגלם, על כך שלא נותרו במצרים.
הבה ונבחן את הסיטואציה בטקסט המקורי בתחילת פרק ט"ז:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה.

לא לשווא סימנתי כאן פעמיים את המילים "נחנו מה".
בחסידות ברסלב, מציגים את המילים האלו כהוכחה לכך שמנה רבינו הגיע לביטול עצמי מוחלט, כמו שנכתב בליקוטי מוהר"ן תורה ד'

וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁבִּטֵּל משֶׁה כָּל יֵשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות טז): וְנַחְנוּ מָה.

כך שרבני ברסלב, במנהגם להלל ולפאר את צדיקותו של משה רבינו, קושרים את "נחנו" לפסוק "מחני נא מספרך אשר כתבת" מחטא העגל, שגם מוזכר בתורה ד'. כך נוצרת מסביב למשה רבינו, הילה של המנהיג הענו, שאינו חוסך מאמצים לקדם ולהציל את צאן מרעיתו.
אני לא ממש קונה את הסיפור הזה, שיסלחו לי.
נכון "מחני נא מספרך", הוא באמת קטע מרגש של התמסרות, אבל "נחנו מה"? נראה לי יותר כמו הסרת אחריות.
זה למעשה היתה גם דעתה של המורה שלי בכיתה ד'.
מה שהיא אמרה, היה שבגלל ה"נחנו מה", נענשו משה ואהרן ומתו במדבר.
הנימוק שלה היה פשוט והגיוני.
כשמשה רבינו הנהיג את העם ונתן פקודות לפרעה ולמצרים, הכל היה בסדר.
כשאהרן הכהן, זיע"א הפך להיות כהן גדול וקיבל הכהונה לצאצאין עד עולם, לא נשמעה מצידו שום התנגדות.
אבל מה?
ברגע שהמצב קשה ובני ישראל מתלוננים על בעיות אמיתית, פתאום נעלם המנהיג, פתאום נעלם הכהן ונשאר "נחנו מה".
כלומר משה ואהרן אומרים לעם "מה אתה רוצים מאיתנו? מי אנחנו בכלל? לכו תתלוננו אצל אלוהים."
זו היתה דעתה של מורתי, ואני נוטה לקבל אותה, למרות שהיא חולקת על גדולי הצדיקים. זכותה.
מצד שני, באמת לפעמים קשה לבוא בטענות.
אני אקח בתור דוגמא את הסרט שראיתי לא מזמן, שמו "ההוביט – מפלתו של סמוג" , שהוא השני בטרילוגיה קולוסאלית, שעשה הבמאי פיטר ג'קסון, מהספר ההוביט, שהוא ספר ילדים שניתן לקרוא בשלושת רבעי שנה.
בניגוד לספר המקור הצנום, הסרט השני בטרילוגיה, רחב יריעה בהרבה.
למעשה, הייתי מכנה אותו שלוש שעות של שכרון חושים, אלמלא חששתי להעליב את קים בסינג'ר.קים
אלא שגם בלי להכנס לסופרלטיביים, הסרט "מפלתו של סמוג", הוא הגזמה.
הוא ארוך מדי, רעשני מדי, הוא גדוש ומנופח בסיבוכים תסריטאיים ובתפאורות אדירות ומעוצבות והוא זרוע ביומרות פילוסופיות וברמיזות לכאורה, על החלק השלישי שעוד יבוא ועל טרילוגיית "שר הטבעות", שכבר תמה ונשלמה, אבל עדיין, מכה הדים בתודעת חובבי הקולנוע, ואולי אף תכה הדים לנצח.
לסרט כזה צריך ללכת בקולנוע, כי בבית, אף פעם לא יהיו לכם עצבים לסיים לצפות אותו.
וכאן אנחנו מגיעים ל"נחנו מה"? מפרשת השבוע.
לכאורה, היינו צריכים לשאול את ג'קסון, על סמך מה הוא הפך את העלילה המצוינת של טולקין, שבקלות ניתן היה להכניס את כולה בשעה וחצי, ערוכה היטב, לטרילוגיה שתתפוס בערך שמונה וחצי שעות מסך.
"נחנו מה?" היה יכול לענות לנו פיטר ג'קסון, "תראו מה עשה ג'ימס קמרון באווטאר."
וכאן הצדק איתו.
יש לי את כל הכבוד ל"אווטאר" שהיה הסרט הריוחי ביותר בכל הזמנים, עד היום, ואף על פי כן ישנן כמה שאלות נוקבות שראוי לשאול את הבימאי.
הרי מדובר כאן, בסך הכל, בסרט על מלחמה נגד חיזרים וסרטים כאלו, כמו "הנוסע השמיני", זוכים תמיד להצלחה גדולה, כל זמן שלהפקה יש מספיק כסף.
גם באווטאר היו שלל מפלצות חוצניות איומות, צבעוניות ותלת מימדיות וגם מנגד היו כלי טיס ורובוטים משורינים ופיצוצים ויריות.
אם כך, בשביל להכניס לסרט, הסתבכות רומנטית הזוייה בין אדם לבין חיזרית?
ומה הטעם להכניס בסרט מדע בדיוני, עתידני כל כך הרבה מסרים פלוטיקלי קורקטיים על שמירת הסביבה וטיפוח תרבויות נידחות ומוזרות?
גם "מפלתו של סמוג" סובלת מאותה גיבנת הוליודית, על העלילה הפנטסטית הגמישה והזורמת, הולבשה רומנטיקה נלעגת, בדמות קשר הזוי בין לוחמת שדונית לבין גמד.
חוץ מזה, העלילה עוותה, כדי לשוות לה ניחוח שמאלני הומניסטי, כאשר את תאוות הרצח הטיבעית, של ביורן איש הדב, מוחלפת בסיפור הזוי על הכחדה גזענית של אנשי הדב על ידי האורקים.
ובנוסף לכל הצרות, כאשר הגמדים מגיעים, סוף כל סוף, לעיר האגם, הם פוגשים שם משטר אוליגרכי, מושחת ומגונה, שרק מזמין התערבות סוציאל דמוקרטית, מצד תסריטאי הוליווד הפרולטארית.
כך יכול לתרץ ג'קסון, את השמנת היתר של התסריט שלו וכך גם יכולים משה ואהרן לנפנף את תלונות בני ישראל.
יציאת מצרים, אינה אירוע נקודתי, היא חלק מהתנהלות היסטורית של אלוהים, שבוחר באברהם ובזרעו, נלחם באויביהם ומשפיע עליהם כל טוב.
כשהמצב מתערער, אי אפשר לבוא בטענות רק אל שליחי האל. למרות מקומם המרכזי בהצגה, הם רק השומרים במחסום, האשם האמיתי, הוא שר ההיסטוריה, כלומר הקדוש ברוך הוא, שאוהב לנסות את נבחריו, להעמיד בפניהם מכשולים ולהסיר אותם בצורה פירוטכנית.

משה ואהרן נאמנים לתפקידיהם ותפקידם אינו לפקפק בסדר העדיפויות של הבימאי הגדול מכולם.
שבת שלום.

 

אבדת בת מלך

שבוע טוב, גולשות וגולשים.
הכל בסדר?
איך הייתה השבת?
היום נעסוק בקולנוע חתרני ונתחיל מרבי נחמן מברסלב.
כתוב בשיחות הר"ן אות נ"ב

מִכָּל הַדְּבָרִים צוֹעֵק כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ
וַאֲפִילּוּ מִסִּפּוּרֵי הַגּוֹיִים צוֹעֵק גַּם כֵּן כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ"
שֶׁאֲפִילּוּ בְּסִפּוּרֵי הַגּוֹיִים צוֹעֵק. כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
כִּי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ צוֹעֵק תָּמִיד וְקוֹרֵא וּמְרַמֵּז לְהָאָדָם שֶׁיִּקְרַב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ
וְהוּא יִתְבָּרַךְ יְקָרֵב אוֹתוֹ בְּרַחֲמִים בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה גְּדוֹלָה

יצא לי להתקל בבלוג הקולנוע של נטע אלכסנדר. לאחרונה היא כתבה שם על הסרט ספרינג ברייקרס. נטע לא הצליחה להחליט, אם מדובר בסרט טראש וולגארי או בסרט חברתי וחתרני.
כיוון שנטע התבלבלה, נקטתי צעד מטופש וראיתי את הסרט בעצמי. חוויה , שמצד אחת הייתה מיותרת ולא נעימה, ומצד שני גרמה לי להבין לגמרי את נטע, יש כאן יותר משמץ של חוסר בהירות, אלא שלחוסר הבהירות הזה יש סיבה ברורה מאוד והיא תסריט מחורבן המעורב בהרבה יותר מדי בימוי.
זוכרים את מה שאמרו במהקרים על " אימת הפנטום"?
"ארבע מאות מיליון דולר, מסתובבים בחלל ומחפשים תסריט?"
בברייקרס החיפוש לא פחות אינטנסיבי, רק שמדובר בהרבה פחות כסף.
מה שעשה הבמאי, זה לקח שלוש בחורות מהחוף, צירף אליהן את סלינה גומז המיותרת, וניסה נואשות לייצר סרט חתרני.
התוצאה היא בעיקר תוהו ובוהו, שצורם את העין ומבלבל את המחשבה.
אם אתם מתעקשים, אני אכתוב לכם את תקציר העלילה.
שלוש בחורות, שודדות מסעדה כדי לממן חופשה בפלורידה. אחר כך הן מצרפות את סלינה גומז (תמונה לא מצורפת מסיבות של שמירה על איכות הסביבה) ויוצאות לחופשה.
בחופשה הן נעצרות על שימוש בסמים או משהו.
אחר כך הן משוחררות בערבות על ידי סוחר סמים.
אחר כך סלינה גומז הולכת הביתה.
אחר כך בחורה אחת נפצעת בקרב יריות בין סוחרי סמים וגם הולכת הביתה.
אחר כך שתי הבחורות הנותרות מחליטות לרצוח את ראש הכנופיה היריבה, של ההוא ששחרר אותן והן רוצחות אותו ורוצחות גם את ההוא ששחרר אותן.
-מסך-
מאוד חתרני.
אילו היו עושים מזה סרט טראש, אולי זה היה שווה צפייה, אבל הפלצנות של הבמאי, הפכה את הסרט לקפצני ומנותק, עם סצנות שרצות אחורה בזמן וכל השטויות האיכותיות האלו, כך שהסרט הוא שעמום מטריד במיטבו.

לא עושים ככה סרט חתרני.
נגיד "ידידים פלוס" הוא סרט חתרני באמת, קודם כל, בגלל שחוץ ממני אף אחד לא שם לב שהוא לא סתם קומדיה רומנטית סוג ב'.shso
שימו לב למה שכתבתי בהתחלה וַאֲפִילּוּ מִסִּפּוּרֵי הַגּוֹיִים צוֹעֵק גַּם כֵּן כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ואני מתכוון לטעון, שגם שרואים סרט כזה, צריך לחפש בו מסר אלוהי, מסר רוחני.
זה כתוב בעוד מקום אצל רבי נחמן, בליקוטי מוהר"ן, תורה נ"ד

הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית
עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו
וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה
לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם
וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ
רְמָזִים
כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ
בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה
וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ
וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת
שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם
שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן
וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם
צָרִיך לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה
כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

אני השתכנעתי.

אוקיי, אז מה למעשה המסר בסרט "ידידים פלוס" הזה?
התסריט, הוא עוד וריאציה טחונה ומאובקת על טרנספורמציה רומנטית ביחסי ידודות ורעות, שכמוה ראינו מלא מ"הארי פגש את סאלי" ודרך "הדייט שלי לחתונה" , "החתונה של החבר שלי", "קשר לא מחייב" וכלה "לזרום עם זה" וכמובן יש עוד רבים בדרך בכיוכובן של סנדרה בולוק וג'ניפר אניסטון.
הסיפור הכל כך צפוי כאן, הוא על זוג ידידים רווקים שמחליטים לקיים יחסי מין, בלי לגלוש לרומנטיקה. לעלילה השבלונית מצטרפים אביו של הרווק, שסובל מאלצהיימר קשה ואמה של הרווקה, שהיא פריקית מסוממת, רבת בעלים, שמסרבת לגלות לרווקה האומללה, את זהותו של אביה מולידה.

אנחנו לא צריכים להתרגש משטחיות התסריט.
זו הדת ההוליוודית וכך ציוונו כוהניה, לקדש את המשפחה מעל הכל, להאמין באהבת אמת נצחית ובהצלחתם הכלכלית בדיעבד, של היפים הצעירים והטובים.

עם כל זה, יש בתסריט נקודת משען למהפך החתרני, שמעביר הסרט.
קרוביו של הרווק, אותו משחק ג'סטין טימברליק הבלתי ראוי להתייחסות מיוחדת, שואלים אותו בהזדמנות, למה שלא ימסד את הקשר שלו עם הרווקה, בכיכובה של מילה קוניס, שעוד ידובר בה.
ג'סטין מסביר שהרווקה מטורפת, מסובבת ופגומה.
הרווקה כמובן מאזינה בהחבא לשיחה ויוצרת פרידה ארטילרית שלא נתעכב עליה.
אחרי כמה סצינות של "ברוגז ברוגז לעולם", מציע הרווק לרווקה, הצעת נישואין מבויימת להפליא וזוכה לסירוב בכייני.
"אתה צדקת," מודיעה המסרבת "אני באמת פגומה."
הללויה, הנה הגענו.
מאיפה אנחנו מכירים את מילה קוניס?
מילה, יהודיה אוקראינית מקסימה, חדרה לראשונה לתודעה הציבורית, בתור פרס ניחומים בסרט "קח את זה כמו גבר".

אני יודע מה כולם יגידו "הלוואי עלי פרס ניחומים כזה."
אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. בסרט ההוא, החליפה קוניס את קריסטין בל, שזה על פניו נראה כעסק משתלם.
ב"ידידים פלוס", הסיפור אחר לגמרי,
החברה המיתולוגית של ג'סטין בסרט הזה, היא לא אחרת מאשר אמה סטון, וכאן העסק כבר לא מסתדר.

אם נתייחס באמת אל הוליווד כאל "דת", אז בתור דת יש לה מיתוסים, כמובן וסימבולים ואמה סטון, מייצגת בהוליווד משהו מאוד מסויים.

היא תמיד ילדה טובה, תמיד צודקת, חכמה, יפה, נדיבה, הגיונית ובקיצור, ליהוק מושלם לנסיכה.

במאמר מוסגר, אני לגמרי בעד אן התוואי, כלת האוסקר הטריה, אבל תדמיינו לרגע את אמה סטון ביומני הנסיכה.
בת מלך
אם הייתי צריך לדמיין את "בת המלך" האבודה, בסיפור של רבי נחמן מברסלב, ישר הייתי חושב על קירסטן דנסט ומי שהייתה יכולה למלא את מקומה בצורה מושלמת הייתה אמה סטון. לא סתם נתנו לסטון את התפקיד של דנסט ב"ספיידרמן המופלא".
מה עשו ב"ידידים פלוס"?
לקחו את אמה סטון והחליפו במילה קוניס.
לא עושים כזה דבר.
קוניס היא לא בת המלך שאתה מוציא מצרה, היא בדיוק הטיפוס שיכניס אותך לצרות. היא הפריקית, ה"נערה בהפרעה", המסטולית, התככנית, הלא ברורה.
ד"א, גם ב"קח את זה כמו גבר", היא שיחקה איזו נוודת שעובדת בעבודות מזדמנות וחוגגת בלילות עם חבורה של היפים ביערות והיא עשתה עבודה מצויינת. זה התפקיד שלה.
היא גם אומרת את זה בעצמה ב"ידידים פלוס", זוכרים? "אני באמת פגומה."
אנחנו מדברים בדרך כלל על שתי שפות בקולנוע.
קודם כל התסריט, אחר כך הבימוי.
"ידידים פלוס" מציג בפנינו שפה נוספת, שפה חבויה, שפת הליהוק.
כשלוקחים את אמה סטון ומחליפים אותה במילה קוניס, אומרים לצופים דבר פשוט – אנחנו מוכרים לכם לוקשים.
אנחנו מחליפים את הנסיכה, בנוודת, מחליפים את הרומנטיות בפוסט מודרניזם, מחליפים את צ'ייקובסקי בכרמלה גרוס ואגנר.
זה המסר החתרני.
"אל תקנו הלוקש הזה," מנסה הסרט להגיד "אל תאמינו בדת ההוליוודית, אל תאמינו קומדיות רומנטיות, זוהי הונאה."
אני לא יודע מי טמן את המסר.
אולי הבמאי, אולי המפיק.
אולי זה שוב אותו סוד אותו מגלה לנו רבי נחמן מברסלב "צרִיך לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה,כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך".
עד כאן בפינתנו "תרבות ההמונים בראי החסידות".
נתראה בשמחות.

לא אלו משיר השירים

הבטחתי לעצמי, שסוף כל סוף אני אכתוב קצת על קולנוע, כי זה באמת מה שחשוב, אבל לא יכולתי לעמוד בפני קסמה של פרשת השבוע "בא", שהיא בין הפרשיות החביבות עלי.
מעבר לעובדה, שהפרשה רצופה בשיאים הפירוטכניים של שלושת המכות הסופיות שהונחתו על מצרים, יש בה עוד נקודה מרתקת, היא מעניקה פרספקטיבה נדירה, למה שמתחולל בצד השני, בצד המצרי, האפל והמושפל.
אם נחזור לקולנוענות, נראה שרצים כאן במקביל שני סיפורים. הראשון הוא סיפור הגאולה של בני ישראל באמצעות מנהיגותו הטוטאלית של משה רבינו עליו השלום, והסיפור השני הוא הסיפור על התדרדרות היכולת השלטונית של מצרים.
זה מאוד הוליודי, להציג כך את שני הצדדים ושימו לב, התופעה הזו כמעט לא קיימת במיתוסים האחרים. שם מראים בדרך כלל רק צד אחד של המטבע.
בהוליווד, מאוד אוהבים להראות את שני הצדדים ויכול להיות, שהם הושפעו בעניין הזה, מהסיפור התנכ"י שמוצג בפרשת "בא".
אין ספק שהעיקרון של הסיפור הדואלי מופיע בגרסאות המוסרטות של יציאת מצרים כמו הסרט "עשרת הדברות"

אבל מהי באמת משמעותו של הסיפור הדואלי?
התורה נועדה לחנך, זה מה שלימד אותי פרופסור יגאל ינאי בטכניון.
היא לא ספר הסטוריה, בתור טקסט תיאולוגי, היא כשלון מהדהד ואמנם יש בה הרבה קטעים מעניינים ומרתקים, אבל לפעמים היא משעממת פחד כמו, אתם יודעים , אלוף קוקוריקו ואלוף פאפיה ואלוף פינג פונג.
אוקיי, אז מה הסיפור החינוכי שיש לנו בפרשת "בא"?
הבה נתחיל מההתחלה.
המשפט "בא אל פרעה", הוא משפט מוזר.
אנחנו משתמשים במילה "בא" כשאנחנו רוצים להזמין מישהו, גם היום, גם בתנ"ך. "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", "הבאים אל התיבה".
כמו אצל קורין אלאל, בשירה המדהים "פירות אסורים"

כשאנחנו רוצים לשלוח מישהו, אנחנו אומרים "לך", נכון "לך לך מארצך", "לך אל המדבר."
אז מה פתאום "בא אל פרעה"? היו צריכים לכתוב "לך אל פרעה".
שימו לב למשפט הזה, כשאנחנו מוסיפים לו את שתי המילים הבאות.

בֹּ֖א אֶל-פַּרְעֹ֑ה כִּֽי-אֲנִ֞י

זהו, מספיק. הכל ברור. אלוהים אומר למשה, כשאתה בא לפרעה, אתה בעצם בא אלי "כי אני".
שמעתי פעם הרצאה של הרב אברהם זגדון, שהוא אמר שמשה ופרעה, הם אותו אדם.
זה לא בדיוק ככה, זה יותר דומה למשחק ב"מבוכים ודרקונים", כששליט המבוך, שהוא ממלא את תפקיד האלוהים, משחק גם ובעיקר את "הרעים".

אז מה שקורה, זה דבר מדהים.
מתחילת הפרשה, אלוהים ממלא שני תפקידים בעלילה.
בתפקיד הראשון, הוא מביא מכות על מצריים. בתפקיד השני, החבוי, הוא משחק את פרעה.
המקום שזה הכי בולט, הוא המשפט שלדעתי, הוא המשפט הכי חשוב בפרשה.

הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם?

בואו נראה אותו,קודם כל, בתוך הקונטקסט,

וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל-פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד-מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי: {ד} כִּ֛י אִם-מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת-עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ: {ה} וְכִסָּה֙ אֶת-עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת-הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל | אֶת-יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן-הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת-כָּל-הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן-הַשָּׂדֶֽה: {ו} וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל-עֲבָדֶיךָ֮ וּבָתֵּ֣י כָל-מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲבוֹ֣ת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה: {ז} וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד-מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם:

כבר בהתחלה של הפיסקה אנחנו רואים דבר חשוב.
משה ואהרן, לא אלו משיר השירים, אלא האמיתים, לא מקבלים שום הוראות מאלוהים.
במכות הקודמות, אלוהים אמר להם במה לאיים, הוא אמר להם אילו דרישות להציג, הוא נתן להם הוראות של "נטה את מטך" או זרוק עפר וכן הלאה.
בפרשת בא, הכללים משתנים.
משה ואהרן הגיעו לדרגת הנבואה המושלמת.
הם לא צריכים הוראות, הם יודעים מה להגיד ומה לעשות.
זאת נקודה חשובה מאוד לאחר כך.
משה ואהרן,מגיעים לפרעה, מאיימים עליו בהתקפת ארבה איומה ונוראה ופרעה אדיש. לא אומר כלום.
אנחנו כבר יודעים למה הוא שותק. "כי אני". אין שם פרעה באמת, הוא יויו של אלוהים שתפקידו בעיקר תפאורתי. הוא שם בשביל האווירה.
בכירי מצריים, לעומתו, לא נשארים אדישים.
במשך חודשים ארוכים, הם ראו את ארצם המפוארת והמשגשגת, נהרסת בשורה של אסונות איומים.
הם מפרשים את האדישות של פרעה, כסוג של שאננות. כאילו הוא חושב שכבר לא יכול להיות יותר גרוע ומכת הארבה, תהיה עוד אפיזודה בסדרה מתכנסת של קטסטרופות, שאפשר להתרגל אליהן.
בקיצור, בכירי מצריים הרגישו, שפרעה נמצא בהלך רוח של "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה."

טוב, זה היה בנאלי לגמרי, לפחות לא שמתי את מאיר אריאל בעצמו. לא סבלתי אותו אף פעם.
אוקיי, עבדי פרעה לא פראיירים.
הם רואים את הממלכה האדירה נהרסת על ידי שורה של אסונות איומים והם אנשים חכמים והם חושבים קדימה.
לא סתם מצרים נקראת "בית עבדים". היא מערכת, יש בה שיטה, שאנחנו לא ניכנס אליה עכשיו, כי היא לא מהותית.
מה שחשוב לזכור, זה שמצרים היא ציויליזציה והחרטומים ויתר המנהלים הבכירים, יודעים שמערכת זה דבר פגיע.
כאשר הנזקים יגיעו לרמה מסוימת, כאשר מספר ההרוגים יעבור גבול מסוים, זו כבר לא תהיה מצריים. השלטון יתמוטט, הדת, התרבות, המסורת. אולי יהיו שורדים, אולי יהיו מעט שורדים, אבל זו כבר לא תהיה ולפי החשבון של החרטומים, נקודת השבר מתקרבת.
לכן הם אומרים את המשפט הזה לפרעה "הטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם".
זה מכניס את פרעה לבעיה. הוא כבר לא מדבר עם משה ואהרן, אלא אם האנשים שלו ומה אם הם ידעו שהוא מושתל, שהוא סניף של הכוח, שמתכוון להחריב את מצריים?
נכון, אולי יחליפו את השלטון, אבל זו לא הסכנה העיקרית.
הסכנה העיקרית היא שאותם בכירים, אצילים ומפקדמים וחרטומים, יפסיקו להאמין בפרעה ופשוט יברחו לכל הכיונים ואז נקודת השבר תגיע, מוקדם מהצפוי.
לזה אלוהים לא מסכים.
זה הורס את התסריט. בני ישראל צריכים להשתחרר ממצרים הבנויה, ממצריים החזקה , ממצריים הפרעונית.
אם הם פשוט יצאו מתוך תוהו ובוהו ואנרכיה, בשביל מה צריך את האלוהים?
הגאולה לא תהיה משמעותית.
לכן פרעה מתעשת.
הוא חוזר וקורא למשה ואהרן ומתחיל לתחקר אותם מי הולך ולאן הולכים.
למה זה מעניין אותו? זה לא מענין אותו בכלל.
כל הכוונה של פרעה, היא לקיים משא ומתן לכאורה ואז לפוצץ אותו.
שימו לב שוב למשפט "הטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם?"
זו לא סתם שאלה רטורית, יש כאן פליאה והשתוממות. המצרים הבכירים, כבר חושדים שמשהו לא בסדר אצל המלך שלהם.
טוב, הארבה היה והלך ואנחנו נדלג על מכת חושך.
אמנם היא המכה החשובה ביותר, אבל היא לא נוגעת כמעט למצרים. עיקר החשיבות שלה היא לבני ישראל ואולי נדבר עליה פעם אחרת, בהקשר של דמותה של הגאולה העתידית.

הגענו למכת בכורות, שימו לב לדיאלוג הנוקב בין משה לפרעה.

וַיֹּֽאמֶר-ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אֶל-תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת:

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא-אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ

מה קורה כאן?
משה הוא גדול הנביאים, הוא אמור לדעת את האמת והאמת היא, כפי שמובאת בפרק יב' פסוק לא היא:

וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם-אַתֶּ֖ם גַּם-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת-יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם:

לא עברו עשרים וארבע שעות מאז שמשה עוזב את הארמון, והנה פרעה שוב מדבר איתו. למה שמשה רבינו יצדיק את פרעה ויגיד לו כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא-אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ?

התשובה שהדיאלוג הראשון הוא בין משה לאלוהים.
אלוהים מעדכן את משה, שפרעה הולך למות במכת בכורות והוא לא הולך לראות אותו יותר.
אבל רגע,
התורה כותבת במפורש בפסוק ל'

וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל-עֲבָדָיו֙ וְכָל-מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי-אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין-שָׁ֖ם מֵֽת:

שימו לב לבחירת המילים של התורה וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה
מה זה מזכיר לנו?
שמות פרק א' פסוק ח' וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ-חָדָ֖שׁ עַל-מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף
גם כאן התורה רומזת לנו שלא מדובר באותו פרעה. פרעה השתול, פרעה המתופעל מת במכת בכורות, והמלך שמזעיק את משה בלילה ההוא, אינו אותו אדם ומשה יודע את זה.
אנחנו לא יודעים מי היה המלך החדש, אולי זה היה אחד מבניו של פרעה, אולי זה היה אחיו. אני נוטה להאמין שמדובר היה בגנרל אמיץ ומוכשר, שלוקח על עצמו את המשימה להציל את מה שנותר ממצריים.
זה רמוז בעוד מקום. בפסוק לב' כתוב וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם-אֹתִֽי . פרעה הישן, לא היה צריך שום ברכה. הוא היה בובה, שכל תפקידה לגרום להרס מקסימלי במצריים. פרעה החדש ,צריך כל סיוע שיוכל להשיג, גם ברכה ממשה ואהרן.
אפשר להבין למה פרעה הראשון, היה צריך למות.הוא כבר מילא תפקידו ונכשל. הוא היה אפאטי, חסר מוטיבציה וגרם לאנשיו תחושה של יאוש וחוסר אונים.
אלוהים היה צריך להפטר ממנו, לגייס למצרים מנהיג חדש ונמרץ, שיוכל לאחד את כוחותיה של הממלכה, כדי להביא אותם למפלתם הסופית בקריעת ים סוף.

רק באופן הזה, הייתה התוכנית האלוהית מתבצעת באופן מושלם.
אלוהים רוצה שבני ישראל יצאו ממצריים, כשהיא עדיין ממלכה רבת עוצמה והוא רוצה גם שיציאת בני ישראל,תביא לחורבנה של מצריים.
המצרים נופלים למלכודת האלוהית. הם מאשימים את פרעה הקודם והמת בכל האסונות ומתכנסים מאחורי המלך החדש, שהוא מהווה את התקוה החדשה שלהם.
ממש אופרת סבון פוליטית.

עכשיו, כל פעם שממציאים פרספקטיבה חדשה לסיפור המיקראי, צריך לשאול שאלה פשוטה מאוד, "למה התורה צריכה לרמוז לנו? למה היא לא יכולה לספר לנו שפרעה מת וקם לו מחליף?"
התשובה מסתתרת בתחילת המאמר.
התורה נועדה לחנך ומותו של פרעה, היה לגמרי לא חינוכי.
מבחינתו ומבחינת עבדיו, בני ישראל היו יכולים להשתחרר אחרי מכת ברד או אחרי מכת ערוב.
הסיבה למכות הנוספות הייתה רצונו של האל להתעלל במצרים ולפי ההגיון הזה, פרעה בסך הכל עשה, מה שאלוהים רצה שיעשה.
מותו של פרעה, היה חלק חשוב בתוכנית האלוהית, אבל קשה מאוד להצדיק אותו מבחינה מוסרית וחינוכית.

זהו רבותי, שבת שלום, שבוע טוב.
כאן ערב רב, מאחל לכם שבפעם הבאה תוכלו לקרוא כאן גם על קולנוע מאוד לא איכותי.

לילה טוב.