שטיפת נוח

אלוהים בחר בהוליווד, כדי שתחליף את הרבנים.
לא שהרבנים חטאו, אלא שהוליווד יודעת לטפל באוכלוסיה הרלוונטית בצורה הרבה יותר טובה מהם.
ככה הרגשתי כשצפיתי הערב בסרט "המבול" בסינימה סיטי , ברמת השרון עור קודשנו.
האולם היה מפוצץ באנשים שלא יראו רב חוץ מבחתונות, שעמדו בתור ושילמו הרבה כסף , רק כדי לחטוף שטיפת מוח דתית קיצונית , אלימה ומתלהמת, כולל איזה קישקוש מעור שמסובבים על היד בסגנון תפילין.
צעירי חב"ד עומדים ברחובות כבר שלושים שנה, מחלקים סוכריות ומגרילים אופנים עם הילוכים ומדליקים חנוכיות עם חיילים. שלושים שנה, אלפי אנשים , כסף במיליונים ואז מגיעים ראסל קרואו וג'ניפר קונלי ואנתוני הופקינס ומלמדים אותם מה זה "הנחלת ערכי מסורת ישראל לנוער ומבוגרים"
כאילו ועוד מרוויחים מיליוני דולארים על הדרך.


מבחינה קולנועית טהורה, הסרט מושלם.
הליהוק מעולה, התסריט מצויין, האפקטים והתפאורה בסטנדרט של "שר הטבעות" ואף מתעלים עליו.
קונלי עצמה, משחקת משחק מרהיב שבהחלט ממקם אותה בדרך לעוד פרס אוסקר.

התסריט עצמו, מזכיר מאוד ספרים סטפן קינג.
הטובים בו אנושיים, אכולי ספקות ומתלבטים ואילו הרעים הם אפלים ומתועבים ללא שמץ של טוב.

את הסיפור אתם יודעים, כמובן, סיפרו לנו אותו בגן.
הם רק הוסיפו את אמה ווטסון המקסימה, כדי שנזכור, שגם בהארי פוטר, אלוהים היה שם כדי לחנך אותנו.

אז לכו לראות את הסרט, למרות שהוא לא הכי נעים ולגמרי לא קליל.
לכו אותו ותבינו למה כבר לפני עשרים העדפתי את הבודהיזם.

אום מאני, פאדם , האם.

נאמאסטה

אבות אכלו בוקסר

היום יצא לי לראות בחדר הכושר את החלקים הרלוונטים של הסרט "על אהבה ואי הבנה".
הסרט מספר על ישישת פרחים פליטת וודסטוק, שחיה באושר ובעושר בחוות תרנגולות, רויית צימחי מריחואנה, בפינה נידחת ודימיונית לגמרי של הפריפריה האמריקנית. את שלוות חייה, מפריעה לפתע, הבת שלה, עורכת דין פסיכוטית מניו יורק, שמגיעה אל החווה, עם שני ילדים פרנואידים, כדי להתאבל על נישואיה ההרוסים.1332683-18
כל הקונפליקטים הדרמאטיים של העלילה, צפויים להפליא, אז אני אחסוך אותם ממכם. אם אתם רוצים תחפשו את הסרט בצפיה ישירה. ג'יין פונדה משחקת להפליא את הזקנה ההיפית.
מה שרציתי להגיד על הסרט, זה שהוא מנסה למכור לצופים של שנות האלפיים את האידאלים העתיקים של הסיקסטיז ובוב דילן וילדי הפרחים וכל אלו.
כמובן שעיקרי הדת ההוליוודית נשמרים כאן בקנאות.
לדוגמא, כל ההיפים בסרט, הם אזרחים אמריקנים יצרנים להליא. כולם מרוויחים כסף טוב בכל מיני צורות יצירתיות, אבל לגמרי חוקיות.
או נגיד, לבת הפרקליטה , מותר לבגוד בבעלה, כיון שהוא יוזם את הגירושין ובכך מפרק את התא המשפחתי האמריקני המקודש.
או הסבתא החינוכית שמעבירה לנכדיה קורס בעישון גראס, אבל מזהירה אותם בסוף "בלי חשיש, בלי מזרקים ולא דרך האף."
אוקי, אבל מה שבאמת הטריד בסרט הזה הוא תחושת הסלידה שהוא העלה בי.
אני לא יכול לראות פרחים, אני לא יכול לשמוע על וודסטוק , זה עושה לי בחילה, באמת.
הדור שלי גודל, על ידי האנשים האלו.
אני לא יודע עד כמה ההורים שלי הושפעו מהסיקסטיז, אבל הם קראו את העיתונים ושמעו את המוזיקה וחיו ברחובות שהתרבות השלטת בהם הייתה בוב דילן והנדריקס וג'ואן באזז וכל החקיינים הישראלים שלהם מיונתן גפן עד שלום חנוך.
גם אם לא הרגשנו את זה דרך החושים, זה נכנס אלינו בדרכים אחרות.
דרך ההורים שלנו, דרך המורים שלנו, דרך הרבנים , למי שהיו כאלו, דרך חברים וחברות ומעסיקים ומפקדים.
ואנחנו כמובן מרדנו.
אתם זוכרים את השיר המדהים של הסמיתס, "תמונה וולגארית" או משהו כזה.
זה היה להיט גדול.
יש שם את הקטע

But you could have said no
If you'd wanted to
You could have walked away
…Couldn't you?

אתם זוכרים איך צרחנו את הNO, במועדונים האלו, שהיו דיסקוטקים לכל דבר, אבל לא קראנו להם ככה , כי דיסקוטקים זה של עארסים?
הNO הזה היה מיועד להורים שלנו, למורים שלנו.
אמרנו שאנחנו לא רוצים את הסיקסטיז, לא רוצים שלום ואהבה ואחוות עמים.
מה כן רצינו? את "כל האמת" של הקליק.

איזה שיר, הא? הרבה כבוד למוסיקה הישראלית.
"שוב אני בורח, אינטריגו אחרי ולא מצאתי דרך, זה לא היה כדאי"
לא מצאנו דרך, רצינו לא למצוא. נראה לנו מתאים להפנות את הגב לסיסקסטיז ולחיות במרחב תרבותי ציני,חסר אידיאלים ולא ברור. הפכנו לפוסט מודרניסטים שראו בכל הערכים סוג של צביעות מלוקקת, סוג של זיהום תרבותי.
זה היה העולם שלנו, "הקליק" ו"הסמיתס" ו"ג'וי דיויז'ן" ו"בלייד ראנר". אין אמת, יש רק כאב וחשכה.
ומה קרה בסוף?
זה מה שקרה.

זו תמונה קשה מהשבוע שעבר ומאוד קשה לי לצפות בה, אבל היא חשובה מאוד.
אלו הילדים שלנו, כאילו, אלו היו יכולים להיות בקלות הילדים שלי, אילו בחרתי להשריץ בגיל עשרים ולא הייתי מחכה עד שלושים ומשהו.
תסתכלו עליהם, זה קשה, אני יודע, אבל תסתכלו עליהם. הם ילדים טובים, חמודים, כל העולם היה יכול להיות שלהם, ברהמס והיינלין ויוליוס קיסר וטרנטינו וטראפיני ואינשטין והטאו טה צ'ינג.
כל העולם היה צריך להיות שלהם והנה, למה הם הפכו.
אל תגידו לי שזו אשמת הרבנים הקיצוניים. אני מכיר את הרבנים האלו טוב, הם כריזמטיים כמו נסיכת הנילוס, אף אחד לא היה הולך אחריהם.
אנחנו הפכנו את הילדים האלו להיות כאלו, כיוון שאנחנו הכרנו את ג'יין פונדה ואמרנו "לא" ואילו הם הכירו רק את סיד וישס ואת הפוסט מודרניזם ובחרו ב"תג מחיר".
וזה מה שהבנתי כשראיתי את הסרט.
והקטע המוצלח, שאני עדיין לא מת, דא ואני עוד יכול לעבוד על עצמי ומה שאני צריך לעשות, זה קצת להרגיע את הסלידה המובנית שלי מכל מה שמריח כמו המריחואנה של שנות השישים ולראות שיש כמה דברים, שאני יכול ללמוד ולאמץ מהסיקסטיז האלו והוודסטוק הזה, כדי שהדור הבא, שהוא כבר הדור הזה, יוכל לשבת במעגל אינפנטילי , עם גיטרות פאתטיות ולשיר שירים מלודיים להחליא , על אהבה ועל שלום.

הנביאה מכיתה ד'

ברכות ואור, ערב טוב, יהללוכן מלאכים ולא תאבדו.
שוב אנחנו בפינתנו "פרשת השבוע לנוכח תעשית הבידור" והפעם נתייחס לקטע קצר מהצד האפל של פרשת בשלח.
פרשת בשלח, היא אחת מהפרשות המסופרות ביותר, כי היא מתעדת את קריעת ים סוף, את שירת הים ואת ירידת המן.
קטע חשוב, אבל פחות מתוייר, הוא תשובת משה לתלונות העם, שהצטערו כהרגלם, על כך שלא נותרו במצרים.
הבה ונבחן את הסיטואציה בטקסט המקורי בתחילת פרק ט"ז:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה.

לא לשווא סימנתי כאן פעמיים את המילים "נחנו מה".
בחסידות ברסלב, מציגים את המילים האלו כהוכחה לכך שמנה רבינו הגיע לביטול עצמי מוחלט, כמו שנכתב בליקוטי מוהר"ן תורה ד'

וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁבִּטֵּל משֶׁה כָּל יֵשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות טז): וְנַחְנוּ מָה.

כך שרבני ברסלב, במנהגם להלל ולפאר את צדיקותו של משה רבינו, קושרים את "נחנו" לפסוק "מחני נא מספרך אשר כתבת" מחטא העגל, שגם מוזכר בתורה ד'. כך נוצרת מסביב למשה רבינו, הילה של המנהיג הענו, שאינו חוסך מאמצים לקדם ולהציל את צאן מרעיתו.
אני לא ממש קונה את הסיפור הזה, שיסלחו לי.
נכון "מחני נא מספרך", הוא באמת קטע מרגש של התמסרות, אבל "נחנו מה"? נראה לי יותר כמו הסרת אחריות.
זה למעשה היתה גם דעתה של המורה שלי בכיתה ד'.
מה שהיא אמרה, היה שבגלל ה"נחנו מה", נענשו משה ואהרן ומתו במדבר.
הנימוק שלה היה פשוט והגיוני.
כשמשה רבינו הנהיג את העם ונתן פקודות לפרעה ולמצרים, הכל היה בסדר.
כשאהרן הכהן, זיע"א הפך להיות כהן גדול וקיבל הכהונה לצאצאין עד עולם, לא נשמעה מצידו שום התנגדות.
אבל מה?
ברגע שהמצב קשה ובני ישראל מתלוננים על בעיות אמיתית, פתאום נעלם המנהיג, פתאום נעלם הכהן ונשאר "נחנו מה".
כלומר משה ואהרן אומרים לעם "מה אתה רוצים מאיתנו? מי אנחנו בכלל? לכו תתלוננו אצל אלוהים."
זו היתה דעתה של מורתי, ואני נוטה לקבל אותה, למרות שהיא חולקת על גדולי הצדיקים. זכותה.
מצד שני, באמת לפעמים קשה לבוא בטענות.
אני אקח בתור דוגמא את הסרט שראיתי לא מזמן, שמו "ההוביט – מפלתו של סמוג" , שהוא השני בטרילוגיה קולוסאלית, שעשה הבמאי פיטר ג'קסון, מהספר ההוביט, שהוא ספר ילדים שניתן לקרוא בשלושת רבעי שנה.
בניגוד לספר המקור הצנום, הסרט השני בטרילוגיה, רחב יריעה בהרבה.
למעשה, הייתי מכנה אותו שלוש שעות של שכרון חושים, אלמלא חששתי להעליב את קים בסינג'ר.קים
אלא שגם בלי להכנס לסופרלטיביים, הסרט "מפלתו של סמוג", הוא הגזמה.
הוא ארוך מדי, רעשני מדי, הוא גדוש ומנופח בסיבוכים תסריטאיים ובתפאורות אדירות ומעוצבות והוא זרוע ביומרות פילוסופיות וברמיזות לכאורה, על החלק השלישי שעוד יבוא ועל טרילוגיית "שר הטבעות", שכבר תמה ונשלמה, אבל עדיין, מכה הדים בתודעת חובבי הקולנוע, ואולי אף תכה הדים לנצח.
לסרט כזה צריך ללכת בקולנוע, כי בבית, אף פעם לא יהיו לכם עצבים לסיים לצפות אותו.
וכאן אנחנו מגיעים ל"נחנו מה"? מפרשת השבוע.
לכאורה, היינו צריכים לשאול את ג'קסון, על סמך מה הוא הפך את העלילה המצוינת של טולקין, שבקלות ניתן היה להכניס את כולה בשעה וחצי, ערוכה היטב, לטרילוגיה שתתפוס בערך שמונה וחצי שעות מסך.
"נחנו מה?" היה יכול לענות לנו פיטר ג'קסון, "תראו מה עשה ג'ימס קמרון באווטאר."
וכאן הצדק איתו.
יש לי את כל הכבוד ל"אווטאר" שהיה הסרט הריוחי ביותר בכל הזמנים, עד היום, ואף על פי כן ישנן כמה שאלות נוקבות שראוי לשאול את הבימאי.
הרי מדובר כאן, בסך הכל, בסרט על מלחמה נגד חיזרים וסרטים כאלו, כמו "הנוסע השמיני", זוכים תמיד להצלחה גדולה, כל זמן שלהפקה יש מספיק כסף.
גם באווטאר היו שלל מפלצות חוצניות איומות, צבעוניות ותלת מימדיות וגם מנגד היו כלי טיס ורובוטים משורינים ופיצוצים ויריות.
אם כך, בשביל להכניס לסרט, הסתבכות רומנטית הזוייה בין אדם לבין חיזרית?
ומה הטעם להכניס בסרט מדע בדיוני, עתידני כל כך הרבה מסרים פלוטיקלי קורקטיים על שמירת הסביבה וטיפוח תרבויות נידחות ומוזרות?
גם "מפלתו של סמוג" סובלת מאותה גיבנת הוליודית, על העלילה הפנטסטית הגמישה והזורמת, הולבשה רומנטיקה נלעגת, בדמות קשר הזוי בין לוחמת שדונית לבין גמד.
חוץ מזה, העלילה עוותה, כדי לשוות לה ניחוח שמאלני הומניסטי, כאשר את תאוות הרצח הטיבעית, של ביורן איש הדב, מוחלפת בסיפור הזוי על הכחדה גזענית של אנשי הדב על ידי האורקים.
ובנוסף לכל הצרות, כאשר הגמדים מגיעים, סוף כל סוף, לעיר האגם, הם פוגשים שם משטר אוליגרכי, מושחת ומגונה, שרק מזמין התערבות סוציאל דמוקרטית, מצד תסריטאי הוליווד הפרולטארית.
כך יכול לתרץ ג'קסון, את השמנת היתר של התסריט שלו וכך גם יכולים משה ואהרן לנפנף את תלונות בני ישראל.
יציאת מצרים, אינה אירוע נקודתי, היא חלק מהתנהלות היסטורית של אלוהים, שבוחר באברהם ובזרעו, נלחם באויביהם ומשפיע עליהם כל טוב.
כשהמצב מתערער, אי אפשר לבוא בטענות רק אל שליחי האל. למרות מקומם המרכזי בהצגה, הם רק השומרים במחסום, האשם האמיתי, הוא שר ההיסטוריה, כלומר הקדוש ברוך הוא, שאוהב לנסות את נבחריו, להעמיד בפניהם מכשולים ולהסיר אותם בצורה פירוטכנית.

משה ואהרן נאמנים לתפקידיהם ותפקידם אינו לפקפק בסדר העדיפויות של הבימאי הגדול מכולם.
שבת שלום.

 

אבדת בת מלך

שבוע טוב, גולשות וגולשים.
הכל בסדר?
איך הייתה השבת?
היום נעסוק בקולנוע חתרני ונתחיל מרבי נחמן מברסלב.
כתוב בשיחות הר"ן אות נ"ב

מִכָּל הַדְּבָרִים צוֹעֵק כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כִּי מְלא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ
וַאֲפִילּוּ מִסִּפּוּרֵי הַגּוֹיִים צוֹעֵק גַּם כֵּן כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "סַפְּרוּ בַגּוֹיִם כְּבוֹדוֹ"
שֶׁאֲפִילּוּ בְּסִפּוּרֵי הַגּוֹיִים צוֹעֵק. כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ
כִּי כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ צוֹעֵק תָּמִיד וְקוֹרֵא וּמְרַמֵּז לְהָאָדָם שֶׁיִּקְרַב אֵלָיו יִתְבָּרַךְ
וְהוּא יִתְבָּרַךְ יְקָרֵב אוֹתוֹ בְּרַחֲמִים בְּאַהֲבָה וּבְחִבָּה גְּדוֹלָה

יצא לי להתקל בבלוג הקולנוע של נטע אלכסנדר. לאחרונה היא כתבה שם על הסרט ספרינג ברייקרס. נטע לא הצליחה להחליט, אם מדובר בסרט טראש וולגארי או בסרט חברתי וחתרני.
כיוון שנטע התבלבלה, נקטתי צעד מטופש וראיתי את הסרט בעצמי. חוויה , שמצד אחת הייתה מיותרת ולא נעימה, ומצד שני גרמה לי להבין לגמרי את נטע, יש כאן יותר משמץ של חוסר בהירות, אלא שלחוסר הבהירות הזה יש סיבה ברורה מאוד והיא תסריט מחורבן המעורב בהרבה יותר מדי בימוי.
זוכרים את מה שאמרו במהקרים על " אימת הפנטום"?
"ארבע מאות מיליון דולר, מסתובבים בחלל ומחפשים תסריט?"
בברייקרס החיפוש לא פחות אינטנסיבי, רק שמדובר בהרבה פחות כסף.
מה שעשה הבמאי, זה לקח שלוש בחורות מהחוף, צירף אליהן את סלינה גומז המיותרת, וניסה נואשות לייצר סרט חתרני.
התוצאה היא בעיקר תוהו ובוהו, שצורם את העין ומבלבל את המחשבה.
אם אתם מתעקשים, אני אכתוב לכם את תקציר העלילה.
שלוש בחורות, שודדות מסעדה כדי לממן חופשה בפלורידה. אחר כך הן מצרפות את סלינה גומז (תמונה לא מצורפת מסיבות של שמירה על איכות הסביבה) ויוצאות לחופשה.
בחופשה הן נעצרות על שימוש בסמים או משהו.
אחר כך הן משוחררות בערבות על ידי סוחר סמים.
אחר כך סלינה גומז הולכת הביתה.
אחר כך בחורה אחת נפצעת בקרב יריות בין סוחרי סמים וגם הולכת הביתה.
אחר כך שתי הבחורות הנותרות מחליטות לרצוח את ראש הכנופיה היריבה, של ההוא ששחרר אותן והן רוצחות אותו ורוצחות גם את ההוא ששחרר אותן.
-מסך-
מאוד חתרני.
אילו היו עושים מזה סרט טראש, אולי זה היה שווה צפייה, אבל הפלצנות של הבמאי, הפכה את הסרט לקפצני ומנותק, עם סצנות שרצות אחורה בזמן וכל השטויות האיכותיות האלו, כך שהסרט הוא שעמום מטריד במיטבו.

לא עושים ככה סרט חתרני.
נגיד "ידידים פלוס" הוא סרט חתרני באמת, קודם כל, בגלל שחוץ ממני אף אחד לא שם לב שהוא לא סתם קומדיה רומנטית סוג ב'.shso
שימו לב למה שכתבתי בהתחלה וַאֲפִילּוּ מִסִּפּוּרֵי הַגּוֹיִים צוֹעֵק גַּם כֵּן כְּבוֹד הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ ואני מתכוון לטעון, שגם שרואים סרט כזה, צריך לחפש בו מסר אלוהי, מסר רוחני.
זה כתוב בעוד מקום אצל רבי נחמן, בליקוטי מוהר"ן, תורה נ"ד

הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית
עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו
וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה
לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם
וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ
רְמָזִים
כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ
בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה
וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ
וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת
שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם
שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך
הֵן מְלָאכָה אוֹ מַשָּׂא וּמַתָּן
וְכָל מַה שֶּׁמַּזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּכָל יוֹם
צָרִיך לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה
כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך

אני השתכנעתי.

אוקיי, אז מה למעשה המסר בסרט "ידידים פלוס" הזה?
התסריט, הוא עוד וריאציה טחונה ומאובקת על טרנספורמציה רומנטית ביחסי ידודות ורעות, שכמוה ראינו מלא מ"הארי פגש את סאלי" ודרך "הדייט שלי לחתונה" , "החתונה של החבר שלי", "קשר לא מחייב" וכלה "לזרום עם זה" וכמובן יש עוד רבים בדרך בכיוכובן של סנדרה בולוק וג'ניפר אניסטון.
הסיפור הכל כך צפוי כאן, הוא על זוג ידידים רווקים שמחליטים לקיים יחסי מין, בלי לגלוש לרומנטיקה. לעלילה השבלונית מצטרפים אביו של הרווק, שסובל מאלצהיימר קשה ואמה של הרווקה, שהיא פריקית מסוממת, רבת בעלים, שמסרבת לגלות לרווקה האומללה, את זהותו של אביה מולידה.

אנחנו לא צריכים להתרגש משטחיות התסריט.
זו הדת ההוליוודית וכך ציוונו כוהניה, לקדש את המשפחה מעל הכל, להאמין באהבת אמת נצחית ובהצלחתם הכלכלית בדיעבד, של היפים הצעירים והטובים.

עם כל זה, יש בתסריט נקודת משען למהפך החתרני, שמעביר הסרט.
קרוביו של הרווק, אותו משחק ג'סטין טימברליק הבלתי ראוי להתייחסות מיוחדת, שואלים אותו בהזדמנות, למה שלא ימסד את הקשר שלו עם הרווקה, בכיכובה של מילה קוניס, שעוד ידובר בה.
ג'סטין מסביר שהרווקה מטורפת, מסובבת ופגומה.
הרווקה כמובן מאזינה בהחבא לשיחה ויוצרת פרידה ארטילרית שלא נתעכב עליה.
אחרי כמה סצינות של "ברוגז ברוגז לעולם", מציע הרווק לרווקה, הצעת נישואין מבויימת להפליא וזוכה לסירוב בכייני.
"אתה צדקת," מודיעה המסרבת "אני באמת פגומה."
הללויה, הנה הגענו.
מאיפה אנחנו מכירים את מילה קוניס?
מילה, יהודיה אוקראינית מקסימה, חדרה לראשונה לתודעה הציבורית, בתור פרס ניחומים בסרט "קח את זה כמו גבר".

אני יודע מה כולם יגידו "הלוואי עלי פרס ניחומים כזה."
אבל לא צריך לקפוץ למסקנות. בסרט ההוא, החליפה קוניס את קריסטין בל, שזה על פניו נראה כעסק משתלם.
ב"ידידים פלוס", הסיפור אחר לגמרי,
החברה המיתולוגית של ג'סטין בסרט הזה, היא לא אחרת מאשר אמה סטון, וכאן העסק כבר לא מסתדר.

אם נתייחס באמת אל הוליווד כאל "דת", אז בתור דת יש לה מיתוסים, כמובן וסימבולים ואמה סטון, מייצגת בהוליווד משהו מאוד מסויים.

היא תמיד ילדה טובה, תמיד צודקת, חכמה, יפה, נדיבה, הגיונית ובקיצור, ליהוק מושלם לנסיכה.

במאמר מוסגר, אני לגמרי בעד אן התוואי, כלת האוסקר הטריה, אבל תדמיינו לרגע את אמה סטון ביומני הנסיכה.
בת מלך
אם הייתי צריך לדמיין את "בת המלך" האבודה, בסיפור של רבי נחמן מברסלב, ישר הייתי חושב על קירסטן דנסט ומי שהייתה יכולה למלא את מקומה בצורה מושלמת הייתה אמה סטון. לא סתם נתנו לסטון את התפקיד של דנסט ב"ספיידרמן המופלא".
מה עשו ב"ידידים פלוס"?
לקחו את אמה סטון והחליפו במילה קוניס.
לא עושים כזה דבר.
קוניס היא לא בת המלך שאתה מוציא מצרה, היא בדיוק הטיפוס שיכניס אותך לצרות. היא הפריקית, ה"נערה בהפרעה", המסטולית, התככנית, הלא ברורה.
ד"א, גם ב"קח את זה כמו גבר", היא שיחקה איזו נוודת שעובדת בעבודות מזדמנות וחוגגת בלילות עם חבורה של היפים ביערות והיא עשתה עבודה מצויינת. זה התפקיד שלה.
היא גם אומרת את זה בעצמה ב"ידידים פלוס", זוכרים? "אני באמת פגומה."
אנחנו מדברים בדרך כלל על שתי שפות בקולנוע.
קודם כל התסריט, אחר כך הבימוי.
"ידידים פלוס" מציג בפנינו שפה נוספת, שפה חבויה, שפת הליהוק.
כשלוקחים את אמה סטון ומחליפים אותה במילה קוניס, אומרים לצופים דבר פשוט – אנחנו מוכרים לכם לוקשים.
אנחנו מחליפים את הנסיכה, בנוודת, מחליפים את הרומנטיות בפוסט מודרניזם, מחליפים את צ'ייקובסקי בכרמלה גרוס ואגנר.
זה המסר החתרני.
"אל תקנו הלוקש הזה," מנסה הסרט להגיד "אל תאמינו בדת ההוליוודית, אל תאמינו קומדיות רומנטיות, זוהי הונאה."
אני לא יודע מי טמן את המסר.
אולי הבמאי, אולי המפיק.
אולי זה שוב אותו סוד אותו מגלה לנו רבי נחמן מברסלב "צרִיך לְהַעֲמִיק וּלְהַגְדִּיל מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה,כְּדֵי לְהָבִין רְמִיזוֹתָיו שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך".
עד כאן בפינתנו "תרבות ההמונים בראי החסידות".
נתראה בשמחות.