נופל על המיטה

הנה, החג השנוא עלי, פורים המאוס, בכבודו ובעצמו.
דבר אחד, שאני רוצה לציין זה את נכונותן של הפרסומות נגד נהיגה בהשפעת אלכוהול.
פעם ניסיתי את זה, ולא ידעתי אם אני נוסע קדימה או אחורה.
זה פשוט נורא.

אל תנסו.
עכשיו, אחרי שהיינו חינוכיים, נפסיק.
סיפור המגילה הוא אחד מהסיפורים העלובים ביותר.
כל כולו תלוי בגחמות של מלך מטומטם.
נניח, אם אחשוורוש היה אומר לאסתר במשתה משהו בסגנון "עזבי אותי בחייך, המן חבר שלי ואנחנו סגרנו את כל העסק בינינו." מה בדיוק היה קורה?
אז מה אנחנו חוגגים למעשה? שאחשוורוש לא היה גבר? שלא ידע לעמוד במילה שלו, שלו כיבד את ההסכם שלו עם המן? על זה החגיגה?

אם יש מסר לחג, הוא בדיוק המסר האנטי חינוכי, זה שאומר שהעולם הוא כיאוטי וסטוכסטי, והכוח שהתכוון מקודם לחסל אותף , עכשיו נכנס באויבים שלך, וזה לא בגלל שאתה מוצלח, אלא בגלל שככה בא לו.
לכן קוראים לימים האלו פורים על שם הפור, גורל, לפעמים הוא ככה , לפעמים אחרת.
בכל אופן, רציתי להתעכב כאן על איזה פירוש שעלה בדעתי, להתנהלות של המגילה.
אחרי שקמתי חצות , להתבודדות הכי חשובה של השנה, כמו שכל הברסלבים יודעים, שכל הפושט יד נותנים לו, זיפזפתי בכבלים ונתקלתי בתוכנית למבוגרים בלבד שנקראת דוקטור ארתור והיא מין תוכנית ביזארית שבה בובת כלב מונפשת , מעניקה יעוץ מיני לזוגות.
טוב, בשלוש לפנות בוקר, מה אתם רוצים שישדרו? את הישרדות?
ואז נפל לי האסימון.
העימות בין אסתר והמן, הוא לכאורה עימות מסוכן ומיותר.
בשביל אותו הכסף, היא היתה יכולה לקרוא למרדכי, לגלות שהוא הדוד שלה ולשכנע את האחשוורוש לבטל את הגזרה.
למה היה חשוב לה להמר ולהוקיע את גדול שריו של המלך?
ובכן, יש לי תיאוריה.
אני אף פעם לא הבנתי את מאמר הגמרא מסנהדרין צ"ו

מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק

לא שאכפת לי שילמדו, אבל הרי בני המן תלו ובתרבות ההיא, כשהרגו מישהו , לא ממש הותירו חברי משפחה מסתובבים. זה היה ענין בטיחותי, נקמות דם וכאלו.
אם אסתר ומרדכי קיבלו את בית המן, סביר להניח שלא השאירו בחים אפילו עולל בעריסה.
כן, נכון, אני משוחד, אסתר ומרדכי הם הדמויות השנואות עלי ביותר בכל התנ"ך.
מצד שני, הגמרא טוענת מה שטוענת.
איך ניתן לישב את זה?
נופל על המיטה
בינגו , זוכרים את הפסוק מפרק ז?

והמלך שב מגינת הביתן אל-בית משתה היין, והמן נופל על-המיטה אשר אסתר עליה, ויאמר המלך, הגם לכבוש את-המלכה עימי בבית; הדבר, יצא מפי המלך, ופני המן, חפו.

רק לי נדמה, שמקצרים כאן אפיזודה ארוכה.
המלך יצא מהביתן מרוב עצבים, האם זה הגיוני שיחזור תוך דקה?
לא, זה לא אחשוורוש שאנחנו מכירים ושאסתר הכירה מהפרק הראשון של המגילה. המלך הזה, כשהיה עצבני היה לוקח לו זמן להתקרר.
מה אסתר והמן עושים בזמן הזה?
זה כבר עניין לדימיוננו הפרוע.
נגיד שאסתר ממהרת לספר להמן, שהיא הזמינה את האחשוורוש כדי להרעיל אותו, כיון שהיא מעדיפה למלוך איתו מאשר עם אחשוורוש.
למה שהמן יאמין בזה? כי במצבו הנוכחי, זה היה התסריט הכי מוצלח.
אסתר יכלה אז לשפר את האמינות שלה, באמצעות וידוי על התשוקה שלה להמן ולהכניס אותו למיטה תיקתק.
אז היו עוברות כמה דקות והמלך היה חוזר ונתקל במחזה נורא, ראש השרים שלו מקיים יחסים עם האישה המועדפת עליו.
מה קורה אחר כך?
אחר כך אין להמן סיכוי, הוא מחוסל בטוח.
אבל מה לגבי אסתר? היא לא מסתכנת כאן? למה שהאחשוורוש יתיר לה לחיות אחרי שבגדה בו?
כי האחשוורוש לא מסוגל להאמין, שמישהי תבגוד בו.
הוא חיסל את וושתי , בדיוק בגלל שהציגה רצון חופשי מולו ואת אסתר הוא בחר, בדיוק בגלל שהיא עשתה פוזה של אישה כנועה וציתנית.
כה רבותי, כל אחד מאמין במה שנוח לו.
המן מאמין שאסתר רוצה בטובתו, אחשוורוש מאמין שהמן אנס את אסתר התמימה והנאמנה, אקט, שכידוע לנו, כמוהו כמרד בעולם העתיק, ראו את אבשלום והפלגשים.

אז מה נהיה בסוף? מחסלים את כל בני המן, חוץ מאלו שנמצאים בכריסה של אסתר. אין סיבה לחשוב שהם אינם בניו של אחשוורוש, ואז הם יכולים להסתלק , ללמוד תורה אצל מרדכי , הסנהדרין וכל החבר'ה, ובסופו של דבר, בניהם לומדים תורה בבני ברק, ובכך מקיימים דברי הגמרא.

סיפור נועז, על חג מגעיל, והנה הוא מאחורינו, תהילה לאל.

.

ד

מודעות פרסומת

סדרת חינוך

ככה זה כשאני יורד מירושלים.

כמו רכבת, אנשים נכנסים, אנשים יוצאים, אין לי מושג מי ומי, ערבוביה שלמה של מגבעות וחליפות וכיפות ציציות.

ככה זה שעוצרים לטרמפים בין ירושלים לבני ברק.

תחנה ראשונה – בית ישראל,

 

תחנה שניה – הר חוצבים,

תחנה שלישית – היציאה ל443

תחנה רביעית – צומת שילת

תחנה חמישית – קוקה קולה

תחנה שישית – מסוף רמת עמידר.

הכל בכיף, נסעו אצלי הערב בערך שמונה אנשים, האמת שתשעה.

ברוך השם, יש כאן בחינת הכנסת אורחים.

חוץ מזה , אני עושה להם סדרת חינוך לכל הליטאים/ חסידים / ספרדים / תג מחיר האלו.

אני מכניס לדיסק את התשיעית של בטהובן ומחדיר להם תרבות.

רק שפתאום , פעם ראשונה, הסימפוניה נגמרה, זה לא פשוט, שעה וש דקות.

מתוך הדממה בקעה קול צלול וחד, קול שחותך הנשמה.

"היטקליף, זו קאתי".

ואני פתאום הייתי סוף סוף לבד, בלילה הדוהר סביב.

כמה טוב לחזור הביתה.

תהומות רעננה

אנשים טועים לחשוב שהסרט "תלמה ולואיז" הוא הסרט המוצלח ביותר של ג'ינה דיוויס.
זה בכלל לא נכון, ב"תלמה ולואיז" הנוכחות של סוזן סרנדון מונעת דווקא מג'ינה להפיק מעצמה את המירב.
אני לא אומר שהיא משחקת שם גרוע, אבל ההופעה של סוזן סרנדון, כל כך דומיננטית, עד שג'ינה דיוויס, על כל קסמיה, הופכת להיות חלק מהתפאורה.

ג'ינה דיוויס בסרט "ללא מילים"


לדעתי הסרט הטוב ביותר של ג'ינה הוא דווקא "ללא מילים", קומדיה נפלאה עם מייקל קיטון, בה היא משחקת בחינניות רבה את ג'וליה מאן, כותבת נאומים נחושה ואידיאולוגית, שעובדת , כמובן בשביל המועמד הדמוקרטי.

בסרט הזה, מתוארות בחירות באיזשהו מחוז אמריקאי, ליד גבול מקסיקו, מחוז שמטבע הנסיבות, הפך למעבר מסיבי של מהגרי עבודה מקסיקנים לתוך ארצות הברית.
אז בסרט מתואר רעיון לבנות תעלה על הגבול, שתכליתה למנוע את המעבר, והמועמדים בבחירות, חלוקים בדעותיהם בנוגע לתעלה, אחד מהם תומך בחפירת התעלה והשני מתנגד לה.
באיזה שלב, לקופירייטר של המועמד התומך בתעלה, ישנו רעיון מדהים, הוא מחליט לקרוא לתעלה "תעלת הידידות", מרגע זה התקשורת מאמצת את הכינוי, והוא הופך למעשה את הכיוון של מסע הבחירות.
למה נזכרתי בזה?
בדיוק היום הייתי בסיור בכביש 531, אותו כביש מבורך שיחבר בעוד שנתיים את כביש שש באזור חורשים לכביש החוף במחלף כפר שמריהו, ויחסוך לאזרחים רבים את הביקור המיותר במחלף מורשה הפקוק.

עד כאן הכל נשמע טוב מאוד.

העניין הוא, שכשהגענו למקום שבו אמור להיות הכביש, דרומית לפארק רעננה, חיכה לנו מראה שהזכיר את הפצצת דרזדן במלחמת העולם השניה.WP_20140128_005
מולנו השתרע בקע קרטוגרפי עמוק ועצום, מהסוג שניתן לראות מהירח. נראה היה כאילו , מישהו החליט להחליף את הכביש המתוכנן, בחיקוי מוגדל של תעלת סואץ.
כשראיתי את המכתש הזה, מאוד תמהתי.
הרי אני מכיר את רעננה ואת תושביה המקסימים, אני יודע שהם לא אספסוף של בבונים ולא נפולת של סתומים.
אני הכרתי אותם בתור אנשים, נאורים, נבונים , בעלי תודעה ורחבי אופקים. גם אני גרתי שם במשך שנה וחצי, ונראה לי שרק בזכות זה אני כל כך נאור, לכן לא הבנתי איך הם הניחו לרשויות , לקרוע את המרקם העירוני שלהם בצורה כל כך גסה ולקדוח תהומות במרחק מטרים ספורים מבתי התושבים.
אבל חוסר ההבנה הזה, נעלם תוך כמה דקות של התמצאות גיאוגרפית.
נזכרתי שהבתים שמעבר לכביש, לא שייכים לרעננה, אלא הם הקצה של שכונת הפועלים העלובה ביותר בהרצליה. "גן רש"ל" קוראים לה או משהו כזה .
כך נפתרה התעלומה, לירוקים של רעננה לא קרה כלום, הם עדיין ירוקים, אבל , מה לעשות? עדיין רעננים.
לגבי הירוקים של הרצליה, אני לא יודע, מצד אחד הם באמת היו צריכים להתנגד לגראנד קניון שנחפר להם בגב.
מצד שני, אחרי שאתה מבין מה השכנים חושבים עליך, אולי אתה לא ממש רוצה לראות את הפרצוף שלהם.

אבות אכלו בוקסר

היום יצא לי לראות בחדר הכושר את החלקים הרלוונטים של הסרט "על אהבה ואי הבנה".
הסרט מספר על ישישת פרחים פליטת וודסטוק, שחיה באושר ובעושר בחוות תרנגולות, רויית צימחי מריחואנה, בפינה נידחת ודימיונית לגמרי של הפריפריה האמריקנית. את שלוות חייה, מפריעה לפתע, הבת שלה, עורכת דין פסיכוטית מניו יורק, שמגיעה אל החווה, עם שני ילדים פרנואידים, כדי להתאבל על נישואיה ההרוסים.1332683-18
כל הקונפליקטים הדרמאטיים של העלילה, צפויים להפליא, אז אני אחסוך אותם ממכם. אם אתם רוצים תחפשו את הסרט בצפיה ישירה. ג'יין פונדה משחקת להפליא את הזקנה ההיפית.
מה שרציתי להגיד על הסרט, זה שהוא מנסה למכור לצופים של שנות האלפיים את האידאלים העתיקים של הסיקסטיז ובוב דילן וילדי הפרחים וכל אלו.
כמובן שעיקרי הדת ההוליוודית נשמרים כאן בקנאות.
לדוגמא, כל ההיפים בסרט, הם אזרחים אמריקנים יצרנים להליא. כולם מרוויחים כסף טוב בכל מיני צורות יצירתיות, אבל לגמרי חוקיות.
או נגיד, לבת הפרקליטה , מותר לבגוד בבעלה, כיון שהוא יוזם את הגירושין ובכך מפרק את התא המשפחתי האמריקני המקודש.
או הסבתא החינוכית שמעבירה לנכדיה קורס בעישון גראס, אבל מזהירה אותם בסוף "בלי חשיש, בלי מזרקים ולא דרך האף."
אוקי, אבל מה שבאמת הטריד בסרט הזה הוא תחושת הסלידה שהוא העלה בי.
אני לא יכול לראות פרחים, אני לא יכול לשמוע על וודסטוק , זה עושה לי בחילה, באמת.
הדור שלי גודל, על ידי האנשים האלו.
אני לא יודע עד כמה ההורים שלי הושפעו מהסיקסטיז, אבל הם קראו את העיתונים ושמעו את המוזיקה וחיו ברחובות שהתרבות השלטת בהם הייתה בוב דילן והנדריקס וג'ואן באזז וכל החקיינים הישראלים שלהם מיונתן גפן עד שלום חנוך.
גם אם לא הרגשנו את זה דרך החושים, זה נכנס אלינו בדרכים אחרות.
דרך ההורים שלנו, דרך המורים שלנו, דרך הרבנים , למי שהיו כאלו, דרך חברים וחברות ומעסיקים ומפקדים.
ואנחנו כמובן מרדנו.
אתם זוכרים את השיר המדהים של הסמיתס, "תמונה וולגארית" או משהו כזה.
זה היה להיט גדול.
יש שם את הקטע

But you could have said no
If you'd wanted to
You could have walked away
…Couldn't you?

אתם זוכרים איך צרחנו את הNO, במועדונים האלו, שהיו דיסקוטקים לכל דבר, אבל לא קראנו להם ככה , כי דיסקוטקים זה של עארסים?
הNO הזה היה מיועד להורים שלנו, למורים שלנו.
אמרנו שאנחנו לא רוצים את הסיקסטיז, לא רוצים שלום ואהבה ואחוות עמים.
מה כן רצינו? את "כל האמת" של הקליק.

איזה שיר, הא? הרבה כבוד למוסיקה הישראלית.
"שוב אני בורח, אינטריגו אחרי ולא מצאתי דרך, זה לא היה כדאי"
לא מצאנו דרך, רצינו לא למצוא. נראה לנו מתאים להפנות את הגב לסיסקסטיז ולחיות במרחב תרבותי ציני,חסר אידיאלים ולא ברור. הפכנו לפוסט מודרניסטים שראו בכל הערכים סוג של צביעות מלוקקת, סוג של זיהום תרבותי.
זה היה העולם שלנו, "הקליק" ו"הסמיתס" ו"ג'וי דיויז'ן" ו"בלייד ראנר". אין אמת, יש רק כאב וחשכה.
ומה קרה בסוף?
זה מה שקרה.

זו תמונה קשה מהשבוע שעבר ומאוד קשה לי לצפות בה, אבל היא חשובה מאוד.
אלו הילדים שלנו, כאילו, אלו היו יכולים להיות בקלות הילדים שלי, אילו בחרתי להשריץ בגיל עשרים ולא הייתי מחכה עד שלושים ומשהו.
תסתכלו עליהם, זה קשה, אני יודע, אבל תסתכלו עליהם. הם ילדים טובים, חמודים, כל העולם היה יכול להיות שלהם, ברהמס והיינלין ויוליוס קיסר וטרנטינו וטראפיני ואינשטין והטאו טה צ'ינג.
כל העולם היה צריך להיות שלהם והנה, למה הם הפכו.
אל תגידו לי שזו אשמת הרבנים הקיצוניים. אני מכיר את הרבנים האלו טוב, הם כריזמטיים כמו נסיכת הנילוס, אף אחד לא היה הולך אחריהם.
אנחנו הפכנו את הילדים האלו להיות כאלו, כיוון שאנחנו הכרנו את ג'יין פונדה ואמרנו "לא" ואילו הם הכירו רק את סיד וישס ואת הפוסט מודרניזם ובחרו ב"תג מחיר".
וזה מה שהבנתי כשראיתי את הסרט.
והקטע המוצלח, שאני עדיין לא מת, דא ואני עוד יכול לעבוד על עצמי ומה שאני צריך לעשות, זה קצת להרגיע את הסלידה המובנית שלי מכל מה שמריח כמו המריחואנה של שנות השישים ולראות שיש כמה דברים, שאני יכול ללמוד ולאמץ מהסיקסטיז האלו והוודסטוק הזה, כדי שהדור הבא, שהוא כבר הדור הזה, יוכל לשבת במעגל אינפנטילי , עם גיטרות פאתטיות ולשיר שירים מלודיים להחליא , על אהבה ועל שלום.