על בלעם והעגל

התורה ממלאת את העולם.
זו לא קלישאה של מחזירי תשובה בבונים.
זו מציאות.
אני יוצא הבוקר מחדר הכושר ונקלע לויכוח בין המדריך לבין אחד מהמתאמנים המורעלים, בשאלה האם בימינו כל אחד יכול ללמוד זוהר.
אני נכנס למלתחות להתקלח ובחדר ההלבשה שומע פנסיונר אחד, מסביר לכמה בני נוער מיוזעים את הפסוק "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו"
קול יעקב בכל.
מדהים.
טוב, פרשת השבוע היא בין המסעירות ביותר. לא שחטא העגל היה מפתיע.
רחוק מזה, מאז יציאת מצריים , הקפידו בני ישראל לאתגר את משה רבינו בכל מיני פשעים ועבירות קלות, עם כל זה , עגל הזהב הוא בהחלט קפיצת מדרגה מבחינתם.
עד אותו היום הם רק התלוננו, והפעם הם החליטו גם לבחור באלטנטיבה.
יש לכך פירוש פשוט ומקובל לפי הגמרא במסכת סנהדרין

אמר רב יהודה אמר רב יודעין היו ישראל בעבודת כוכבים שאין בה ממש ולא עבדו עבודת כוכבים אלא להתיר להם עריות בפרהסיא

חיזוק לרעיון הזה אנחנו מקבלים מהשו"ע הלכות זימון סעיף ו'

ולא תהא חבורה של נשים ועבדים וקטנים מזמנין יחד משום פריצותא דעבדים

הרעיון הוא כזה.
בני ישראל היו עבדים במצריים, ובתור עבדים הם היו רגילים להתנהג בצורה משוחררת מבחינה מינית. התורה שקיבלו בהר סיני בפרשת יתרו ובפרשת משפטים, שמה קץ לאורח חיהם הנימפומני ולכן הם בנו את עגל הזהב , כדי לשמור על החרות הסקסואלית שלהם.
את הרעיון הזה מחזק רש"י בפירושו על פסוק ו' בפרק לב'

וישכימו ממחרת ויעלו עלת ויגשו שלמים וישב העם לאכל ושתו ויקמו לצחק

רשי: "לצחק" – יש במשמע הזה גלוי עריות כמו שנאמר (בראשית לט) לצחק בי.
אני לא כל כך אוהב את הקונספציה הזו, כיון שאלוהים מטיבו, דואג למוסד המשפחה המסורתי, הרבה פחות מהרבנים.
לדוגמא בספר דברים פרק ז' כתוב

ולא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובנו לא תקח לבנך, כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלוהים אחרים וחרה אף ה' בכם והשמידך מהר" (דברים ז': ג',ד').

ז"א , האל דואג למעמדו הבלעדי. זה עיקר ענינו. הוא אוסר על בני ישראל להתערב בעממים, פשוט כדי שלא יאמצו את אלילהם.
אנחנו יכולים לראות את זה יפה בספר במדמבר בתחילת פרק כ"ה.

א וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל, בַּשִּׁטִּים; וַיָּחֶל הָעָם, לִזְנוֹת אֶל-בְּנוֹת מוֹאָב. ב וַתִּקְרֶאןָ לָעָם, לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן; וַיֹּאכַל הָעָם, וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. ג וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל, לְבַעַל פְּעוֹר; וַיִּחַר-אַף יְהוָה, בְּיִשְׂרָאֵל.

אלוהים אינו מוטרד מקשריהם הרומנטים של בני ישראל עם המואביות. הוא מתחיל לכעוס רק כאשר ישראל נצמדים לבעל פעור, שהוא כנראה אחד מאלילי המדיינים.
נכון, בסנהדרין דף קו' כתוב אמר להם אלהיהם של אלו שונא זימה אבל מי למעשה קובע את הכלל התיאולוגי הזה? בלעם הרשע. האם אנחנו חיבים לקבל את דעתו של בלעם, כדעה המכרעת ביהדות?
המקרא עצמו, כפי שראינו, כותב את ההפך.
אם נחזור לפרשת משפטים , נראה בדיני אמה עבריה את הדין "שארה, כסותה ועונתה לא יגרע". מה פירוש עונתה? רשי גם כותב ענתה: תשמיש. ז"א בעל השפחה, צריך לדאוג לספק אותה מבחינה מינית. זה רש"י על התורה, לומדים את זה בכיתה ג' בממ"ד.

אז מה קרה פה? איפה האלוהים שונא הזימה? כנראה שבכל זאת, בלעם בן בעור עדין לא הפך אז לרב ראשי.
טוב, אז אם זה לא בגלל הסקס, בגלל בני ישראל בונים את העגל?
יש לי רעיון אחר.
אני תמיד חושב, שיש סיבה לחלוקה לפרשיות.
לומדים את זה כשמתחילים על ליקוטי מוהר"ן, כמה שהכל נראה ארוך, הסוף וההתחלה צריכים להתחבר איכשהו.
ואיך מתחילה פרשת כי תשא?

,כֹּל הָעֹבֵר עַל-הַפְּקֻדִים, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה, וָמָעְלָה–יִתֵּן, תְּרוּמַת יְהוָה.

בינגו.
מה קרה בפרשה תרומה?

מֵאֵת כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי.

בפרשת תרומה, כל אחד נותן כמה שבה לו, לפי נדבת הלב , בפרשת כי תשא מוטל מס גולגולת.
כאן כבר העם מתמרד.
כל זמן שביקשו מהם תרומות, הם נתנו ואולי נתנו בשפע, ברגע שאלוהים מחליט לקחת מכולם סכום שווה , על פי החלטתו, הם מחפשים אלטרנטיבה.
זאת אומרת , בני ישראל, שאמרו "נעשה ונשמע" לא דחו את דבר האלוהים ןאת תורתו, הם דחו את התפיסה שכורכת את הדת עם המיסים, הם דחו את האיחוד הזה של דת ומדינה.
זה למעשה הרעיון מאחורי חטא העגל וזו אולי גם הסיבה, שהם לא קיבלו עונש משמעותי עליו.
אולי אלוהים מראה לנו, שהוא הבין אז, את מה שאנחנו מבינים היום, שביורוקרטיה ותיאולוגיה , טובים כל אחד לעצמו אבל בעיתיים בערבוב.
שבת שלום.

סדרת חינוך

ככה זה כשאני יורד מירושלים.

כמו רכבת, אנשים נכנסים, אנשים יוצאים, אין לי מושג מי ומי, ערבוביה שלמה של מגבעות וחליפות וכיפות ציציות.

ככה זה שעוצרים לטרמפים בין ירושלים לבני ברק.

תחנה ראשונה – בית ישראל,

 

תחנה שניה – הר חוצבים,

תחנה שלישית – היציאה ל443

תחנה רביעית – צומת שילת

תחנה חמישית – קוקה קולה

תחנה שישית – מסוף רמת עמידר.

הכל בכיף, נסעו אצלי הערב בערך שמונה אנשים, האמת שתשעה.

ברוך השם, יש כאן בחינת הכנסת אורחים.

חוץ מזה , אני עושה להם סדרת חינוך לכל הליטאים/ חסידים / ספרדים / תג מחיר האלו.

אני מכניס לדיסק את התשיעית של בטהובן ומחדיר להם תרבות.

רק שפתאום , פעם ראשונה, הסימפוניה נגמרה, זה לא פשוט, שעה וש דקות.

מתוך הדממה בקעה קול צלול וחד, קול שחותך הנשמה.

"היטקליף, זו קאתי".

ואני פתאום הייתי סוף סוף לבד, בלילה הדוהר סביב.

כמה טוב לחזור הביתה.

אבות אכלו בוקסר

היום יצא לי לראות בחדר הכושר את החלקים הרלוונטים של הסרט "על אהבה ואי הבנה".
הסרט מספר על ישישת פרחים פליטת וודסטוק, שחיה באושר ובעושר בחוות תרנגולות, רויית צימחי מריחואנה, בפינה נידחת ודימיונית לגמרי של הפריפריה האמריקנית. את שלוות חייה, מפריעה לפתע, הבת שלה, עורכת דין פסיכוטית מניו יורק, שמגיעה אל החווה, עם שני ילדים פרנואידים, כדי להתאבל על נישואיה ההרוסים.1332683-18
כל הקונפליקטים הדרמאטיים של העלילה, צפויים להפליא, אז אני אחסוך אותם ממכם. אם אתם רוצים תחפשו את הסרט בצפיה ישירה. ג'יין פונדה משחקת להפליא את הזקנה ההיפית.
מה שרציתי להגיד על הסרט, זה שהוא מנסה למכור לצופים של שנות האלפיים את האידאלים העתיקים של הסיקסטיז ובוב דילן וילדי הפרחים וכל אלו.
כמובן שעיקרי הדת ההוליוודית נשמרים כאן בקנאות.
לדוגמא, כל ההיפים בסרט, הם אזרחים אמריקנים יצרנים להליא. כולם מרוויחים כסף טוב בכל מיני צורות יצירתיות, אבל לגמרי חוקיות.
או נגיד, לבת הפרקליטה , מותר לבגוד בבעלה, כיון שהוא יוזם את הגירושין ובכך מפרק את התא המשפחתי האמריקני המקודש.
או הסבתא החינוכית שמעבירה לנכדיה קורס בעישון גראס, אבל מזהירה אותם בסוף "בלי חשיש, בלי מזרקים ולא דרך האף."
אוקי, אבל מה שבאמת הטריד בסרט הזה הוא תחושת הסלידה שהוא העלה בי.
אני לא יכול לראות פרחים, אני לא יכול לשמוע על וודסטוק , זה עושה לי בחילה, באמת.
הדור שלי גודל, על ידי האנשים האלו.
אני לא יודע עד כמה ההורים שלי הושפעו מהסיקסטיז, אבל הם קראו את העיתונים ושמעו את המוזיקה וחיו ברחובות שהתרבות השלטת בהם הייתה בוב דילן והנדריקס וג'ואן באזז וכל החקיינים הישראלים שלהם מיונתן גפן עד שלום חנוך.
גם אם לא הרגשנו את זה דרך החושים, זה נכנס אלינו בדרכים אחרות.
דרך ההורים שלנו, דרך המורים שלנו, דרך הרבנים , למי שהיו כאלו, דרך חברים וחברות ומעסיקים ומפקדים.
ואנחנו כמובן מרדנו.
אתם זוכרים את השיר המדהים של הסמיתס, "תמונה וולגארית" או משהו כזה.
זה היה להיט גדול.
יש שם את הקטע

But you could have said no
If you'd wanted to
You could have walked away
…Couldn't you?

אתם זוכרים איך צרחנו את הNO, במועדונים האלו, שהיו דיסקוטקים לכל דבר, אבל לא קראנו להם ככה , כי דיסקוטקים זה של עארסים?
הNO הזה היה מיועד להורים שלנו, למורים שלנו.
אמרנו שאנחנו לא רוצים את הסיקסטיז, לא רוצים שלום ואהבה ואחוות עמים.
מה כן רצינו? את "כל האמת" של הקליק.

איזה שיר, הא? הרבה כבוד למוסיקה הישראלית.
"שוב אני בורח, אינטריגו אחרי ולא מצאתי דרך, זה לא היה כדאי"
לא מצאנו דרך, רצינו לא למצוא. נראה לנו מתאים להפנות את הגב לסיסקסטיז ולחיות במרחב תרבותי ציני,חסר אידיאלים ולא ברור. הפכנו לפוסט מודרניסטים שראו בכל הערכים סוג של צביעות מלוקקת, סוג של זיהום תרבותי.
זה היה העולם שלנו, "הקליק" ו"הסמיתס" ו"ג'וי דיויז'ן" ו"בלייד ראנר". אין אמת, יש רק כאב וחשכה.
ומה קרה בסוף?
זה מה שקרה.

זו תמונה קשה מהשבוע שעבר ומאוד קשה לי לצפות בה, אבל היא חשובה מאוד.
אלו הילדים שלנו, כאילו, אלו היו יכולים להיות בקלות הילדים שלי, אילו בחרתי להשריץ בגיל עשרים ולא הייתי מחכה עד שלושים ומשהו.
תסתכלו עליהם, זה קשה, אני יודע, אבל תסתכלו עליהם. הם ילדים טובים, חמודים, כל העולם היה יכול להיות שלהם, ברהמס והיינלין ויוליוס קיסר וטרנטינו וטראפיני ואינשטין והטאו טה צ'ינג.
כל העולם היה צריך להיות שלהם והנה, למה הם הפכו.
אל תגידו לי שזו אשמת הרבנים הקיצוניים. אני מכיר את הרבנים האלו טוב, הם כריזמטיים כמו נסיכת הנילוס, אף אחד לא היה הולך אחריהם.
אנחנו הפכנו את הילדים האלו להיות כאלו, כיוון שאנחנו הכרנו את ג'יין פונדה ואמרנו "לא" ואילו הם הכירו רק את סיד וישס ואת הפוסט מודרניזם ובחרו ב"תג מחיר".
וזה מה שהבנתי כשראיתי את הסרט.
והקטע המוצלח, שאני עדיין לא מת, דא ואני עוד יכול לעבוד על עצמי ומה שאני צריך לעשות, זה קצת להרגיע את הסלידה המובנית שלי מכל מה שמריח כמו המריחואנה של שנות השישים ולראות שיש כמה דברים, שאני יכול ללמוד ולאמץ מהסיקסטיז האלו והוודסטוק הזה, כדי שהדור הבא, שהוא כבר הדור הזה, יוכל לשבת במעגל אינפנטילי , עם גיטרות פאתטיות ולשיר שירים מלודיים להחליא , על אהבה ועל שלום.