לא אלו משיר השירים

הבטחתי לעצמי, שסוף כל סוף אני אכתוב קצת על קולנוע, כי זה באמת מה שחשוב, אבל לא יכולתי לעמוד בפני קסמה של פרשת השבוע "בא", שהיא בין הפרשיות החביבות עלי.
מעבר לעובדה, שהפרשה רצופה בשיאים הפירוטכניים של שלושת המכות הסופיות שהונחתו על מצרים, יש בה עוד נקודה מרתקת, היא מעניקה פרספקטיבה נדירה, למה שמתחולל בצד השני, בצד המצרי, האפל והמושפל.
אם נחזור לקולנוענות, נראה שרצים כאן במקביל שני סיפורים. הראשון הוא סיפור הגאולה של בני ישראל באמצעות מנהיגותו הטוטאלית של משה רבינו עליו השלום, והסיפור השני הוא הסיפור על התדרדרות היכולת השלטונית של מצרים.
זה מאוד הוליודי, להציג כך את שני הצדדים ושימו לב, התופעה הזו כמעט לא קיימת במיתוסים האחרים. שם מראים בדרך כלל רק צד אחד של המטבע.
בהוליווד, מאוד אוהבים להראות את שני הצדדים ויכול להיות, שהם הושפעו בעניין הזה, מהסיפור התנכ"י שמוצג בפרשת "בא".
אין ספק שהעיקרון של הסיפור הדואלי מופיע בגרסאות המוסרטות של יציאת מצרים כמו הסרט "עשרת הדברות"

אבל מהי באמת משמעותו של הסיפור הדואלי?
התורה נועדה לחנך, זה מה שלימד אותי פרופסור יגאל ינאי בטכניון.
היא לא ספר הסטוריה, בתור טקסט תיאולוגי, היא כשלון מהדהד ואמנם יש בה הרבה קטעים מעניינים ומרתקים, אבל לפעמים היא משעממת פחד כמו, אתם יודעים , אלוף קוקוריקו ואלוף פאפיה ואלוף פינג פונג.
אוקיי, אז מה הסיפור החינוכי שיש לנו בפרשת "בא"?
הבה נתחיל מההתחלה.
המשפט "בא אל פרעה", הוא משפט מוזר.
אנחנו משתמשים במילה "בא" כשאנחנו רוצים להזמין מישהו, גם היום, גם בתנ"ך. "בזאת יבוא אהרן אל הקודש", "הבאים אל התיבה".
כמו אצל קורין אלאל, בשירה המדהים "פירות אסורים"

כשאנחנו רוצים לשלוח מישהו, אנחנו אומרים "לך", נכון "לך לך מארצך", "לך אל המדבר."
אז מה פתאום "בא אל פרעה"? היו צריכים לכתוב "לך אל פרעה".
שימו לב למשפט הזה, כשאנחנו מוסיפים לו את שתי המילים הבאות.

בֹּ֖א אֶל-פַּרְעֹ֑ה כִּֽי-אֲנִ֞י

זהו, מספיק. הכל ברור. אלוהים אומר למשה, כשאתה בא לפרעה, אתה בעצם בא אלי "כי אני".
שמעתי פעם הרצאה של הרב אברהם זגדון, שהוא אמר שמשה ופרעה, הם אותו אדם.
זה לא בדיוק ככה, זה יותר דומה למשחק ב"מבוכים ודרקונים", כששליט המבוך, שהוא ממלא את תפקיד האלוהים, משחק גם ובעיקר את "הרעים".

אז מה שקורה, זה דבר מדהים.
מתחילת הפרשה, אלוהים ממלא שני תפקידים בעלילה.
בתפקיד הראשון, הוא מביא מכות על מצריים. בתפקיד השני, החבוי, הוא משחק את פרעה.
המקום שזה הכי בולט, הוא המשפט שלדעתי, הוא המשפט הכי חשוב בפרשה.

הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם?

בואו נראה אותו,קודם כל, בתוך הקונטקסט,

וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֣ה וְאַהֲרֹן֮ אֶל-פַּרְעֹה֒ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו כֹּֽה-אָמַ֤ר יְהוָה֙ אֱלֹהֵ֣י הָֽעִבְרִ֔ים עַד-מָתַ֣י מֵאַ֔נְתָּ לֵעָנֹ֖ת מִפָּנָ֑י שַׁלַּ֥ח עַמִּ֖י וְיַֽעַבְדֻֽנִי: {ד} כִּ֛י אִם-מָאֵ֥ן אַתָּ֖ה לְשַׁלֵּ֣חַ אֶת-עַמִּ֑י הִנְנִ֨י מֵבִ֥יא מָחָ֛ר אַרְבֶּ֖ה בִּגְבֻלֶֽךָ: {ה} וְכִסָּה֙ אֶת-עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְלֹ֥א יוּכַ֖ל לִרְאֹ֣ת אֶת-הָאָ֑רֶץ וְאָכַ֣ל | אֶת-יֶ֣תֶר הַפְּלֵטָ֗ה הַנִּשְׁאֶ֤רֶת לָכֶם֙ מִן-הַבָּרָ֔ד וְאָכַל֙ אֶת-כָּל-הָעֵ֔ץ הַצֹּמֵ֥חַ לָכֶ֖ם מִן-הַשָּׂדֶֽה: {ו} וּמָלְא֨וּ בָתֶּ֜יךָ וּבָתֵּ֣י כָל-עֲבָדֶיךָ֮ וּבָתֵּ֣י כָל-מִצְרַיִם֒ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא-רָא֤וּ אֲבֹתֶ֙יךָ֙ וַאֲבוֹ֣ת אֲבֹתֶ֔יךָ מִיּ֗וֹם הֱיוֹתָם֙ עַל-הָ֣אֲדָמָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּ֥פֶן וַיֵּצֵ֖א מֵעִ֥ם פַּרְעֹֽה: {ז} וַיֹּאמְרוּ֩ עַבְדֵ֨י פַרְעֹ֜ה אֵלָ֗יו עַד-מָתַי֙ יִהְיֶ֨ה זֶ֥ה לָ֙נוּ֙ לְמוֹקֵ֔שׁ שַׁלַּח֙ אֶת-הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְיַֽעַבְד֖וּ אֶת-יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֑ם הֲטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם:

כבר בהתחלה של הפיסקה אנחנו רואים דבר חשוב.
משה ואהרן, לא אלו משיר השירים, אלא האמיתים, לא מקבלים שום הוראות מאלוהים.
במכות הקודמות, אלוהים אמר להם במה לאיים, הוא אמר להם אילו דרישות להציג, הוא נתן להם הוראות של "נטה את מטך" או זרוק עפר וכן הלאה.
בפרשת בא, הכללים משתנים.
משה ואהרן הגיעו לדרגת הנבואה המושלמת.
הם לא צריכים הוראות, הם יודעים מה להגיד ומה לעשות.
זאת נקודה חשובה מאוד לאחר כך.
משה ואהרן,מגיעים לפרעה, מאיימים עליו בהתקפת ארבה איומה ונוראה ופרעה אדיש. לא אומר כלום.
אנחנו כבר יודעים למה הוא שותק. "כי אני". אין שם פרעה באמת, הוא יויו של אלוהים שתפקידו בעיקר תפאורתי. הוא שם בשביל האווירה.
בכירי מצריים, לעומתו, לא נשארים אדישים.
במשך חודשים ארוכים, הם ראו את ארצם המפוארת והמשגשגת, נהרסת בשורה של אסונות איומים.
הם מפרשים את האדישות של פרעה, כסוג של שאננות. כאילו הוא חושב שכבר לא יכול להיות יותר גרוע ומכת הארבה, תהיה עוד אפיזודה בסדרה מתכנסת של קטסטרופות, שאפשר להתרגל אליהן.
בקיצור, בכירי מצריים הרגישו, שפרעה נמצא בהלך רוח של "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה."

טוב, זה היה בנאלי לגמרי, לפחות לא שמתי את מאיר אריאל בעצמו. לא סבלתי אותו אף פעם.
אוקיי, עבדי פרעה לא פראיירים.
הם רואים את הממלכה האדירה נהרסת על ידי שורה של אסונות איומים והם אנשים חכמים והם חושבים קדימה.
לא סתם מצרים נקראת "בית עבדים". היא מערכת, יש בה שיטה, שאנחנו לא ניכנס אליה עכשיו, כי היא לא מהותית.
מה שחשוב לזכור, זה שמצרים היא ציויליזציה והחרטומים ויתר המנהלים הבכירים, יודעים שמערכת זה דבר פגיע.
כאשר הנזקים יגיעו לרמה מסוימת, כאשר מספר ההרוגים יעבור גבול מסוים, זו כבר לא תהיה מצריים. השלטון יתמוטט, הדת, התרבות, המסורת. אולי יהיו שורדים, אולי יהיו מעט שורדים, אבל זו כבר לא תהיה ולפי החשבון של החרטומים, נקודת השבר מתקרבת.
לכן הם אומרים את המשפט הזה לפרעה "הטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם".
זה מכניס את פרעה לבעיה. הוא כבר לא מדבר עם משה ואהרן, אלא אם האנשים שלו ומה אם הם ידעו שהוא מושתל, שהוא סניף של הכוח, שמתכוון להחריב את מצריים?
נכון, אולי יחליפו את השלטון, אבל זו לא הסכנה העיקרית.
הסכנה העיקרית היא שאותם בכירים, אצילים ומפקדמים וחרטומים, יפסיקו להאמין בפרעה ופשוט יברחו לכל הכיונים ואז נקודת השבר תגיע, מוקדם מהצפוי.
לזה אלוהים לא מסכים.
זה הורס את התסריט. בני ישראל צריכים להשתחרר ממצרים הבנויה, ממצריים החזקה , ממצריים הפרעונית.
אם הם פשוט יצאו מתוך תוהו ובוהו ואנרכיה, בשביל מה צריך את האלוהים?
הגאולה לא תהיה משמעותית.
לכן פרעה מתעשת.
הוא חוזר וקורא למשה ואהרן ומתחיל לתחקר אותם מי הולך ולאן הולכים.
למה זה מעניין אותו? זה לא מענין אותו בכלל.
כל הכוונה של פרעה, היא לקיים משא ומתן לכאורה ואז לפוצץ אותו.
שימו לב שוב למשפט "הטֶ֣רֶם תֵּדַ֔ע כִּ֥י אָבְדָ֖ה מִצְרָֽיִם?"
זו לא סתם שאלה רטורית, יש כאן פליאה והשתוממות. המצרים הבכירים, כבר חושדים שמשהו לא בסדר אצל המלך שלהם.
טוב, הארבה היה והלך ואנחנו נדלג על מכת חושך.
אמנם היא המכה החשובה ביותר, אבל היא לא נוגעת כמעט למצרים. עיקר החשיבות שלה היא לבני ישראל ואולי נדבר עליה פעם אחרת, בהקשר של דמותה של הגאולה העתידית.

הגענו למכת בכורות, שימו לב לדיאלוג הנוקב בין משה לפרעה.

וַיֹּֽאמֶר-ל֥וֹ פַרְעֹ֖ה לֵ֣ךְ מֵעָלָ֑י הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֗ אֶל-תֹּ֙סֶף֙ רְא֣וֹת פָּנַ֔י כִּ֗י בְּי֛וֹם רְאֹתְךָ֥ פָנַ֖י תָּמֽוּת:

וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא-אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ

מה קורה כאן?
משה הוא גדול הנביאים, הוא אמור לדעת את האמת והאמת היא, כפי שמובאת בפרק יב' פסוק לא היא:

וַיִּקְרָא֩ לְמֹשֶׁ֨ה וּֽלְאַהֲרֹ֜ן לַ֗יְלָה וַיֹּ֙אמֶר֙ ק֤וּמוּ צְּאוּ֙ מִתּ֣וֹךְ עַמִּ֔י גַּם-אַתֶּ֖ם גַּם-בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּלְכ֛וּ עִבְד֥וּ אֶת-יְהוָ֖ה כְּדַבֶּרְכֶֽם:

לא עברו עשרים וארבע שעות מאז שמשה עוזב את הארמון, והנה פרעה שוב מדבר איתו. למה שמשה רבינו יצדיק את פרעה ויגיד לו כֵּ֣ן דִּבַּ֑רְתָּ לֹא-אֹסִ֥ף ע֖וֹד רְא֥וֹת פָּנֶֽיךָ?

התשובה שהדיאלוג הראשון הוא בין משה לאלוהים.
אלוהים מעדכן את משה, שפרעה הולך למות במכת בכורות והוא לא הולך לראות אותו יותר.
אבל רגע,
התורה כותבת במפורש בפסוק ל'

וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה לַ֗יְלָה ה֤וּא וְכָל-עֲבָדָיו֙ וְכָל-מִצְרַ֔יִם וַתְּהִ֛י צְעָקָ֥ה גְדֹלָ֖ה בְּמִצְרָ֑יִם כִּֽי-אֵ֣ין בַּ֔יִת אֲשֶׁ֥ר אֵֽין-שָׁ֖ם מֵֽת:

שימו לב לבחירת המילים של התורה וַיָּ֨קָם פַּרְעֹ֜ה
מה זה מזכיר לנו?
שמות פרק א' פסוק ח' וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ-חָדָ֖שׁ עַל-מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף
גם כאן התורה רומזת לנו שלא מדובר באותו פרעה. פרעה השתול, פרעה המתופעל מת במכת בכורות, והמלך שמזעיק את משה בלילה ההוא, אינו אותו אדם ומשה יודע את זה.
אנחנו לא יודעים מי היה המלך החדש, אולי זה היה אחד מבניו של פרעה, אולי זה היה אחיו. אני נוטה להאמין שמדובר היה בגנרל אמיץ ומוכשר, שלוקח על עצמו את המשימה להציל את מה שנותר ממצריים.
זה רמוז בעוד מקום. בפסוק לב' כתוב וּבֵֽרַכְתֶּ֖ם גַּם-אֹתִֽי . פרעה הישן, לא היה צריך שום ברכה. הוא היה בובה, שכל תפקידה לגרום להרס מקסימלי במצריים. פרעה החדש ,צריך כל סיוע שיוכל להשיג, גם ברכה ממשה ואהרן.
אפשר להבין למה פרעה הראשון, היה צריך למות.הוא כבר מילא תפקידו ונכשל. הוא היה אפאטי, חסר מוטיבציה וגרם לאנשיו תחושה של יאוש וחוסר אונים.
אלוהים היה צריך להפטר ממנו, לגייס למצרים מנהיג חדש ונמרץ, שיוכל לאחד את כוחותיה של הממלכה, כדי להביא אותם למפלתם הסופית בקריעת ים סוף.

רק באופן הזה, הייתה התוכנית האלוהית מתבצעת באופן מושלם.
אלוהים רוצה שבני ישראל יצאו ממצריים, כשהיא עדיין ממלכה רבת עוצמה והוא רוצה גם שיציאת בני ישראל,תביא לחורבנה של מצריים.
המצרים נופלים למלכודת האלוהית. הם מאשימים את פרעה הקודם והמת בכל האסונות ומתכנסים מאחורי המלך החדש, שהוא מהווה את התקוה החדשה שלהם.
ממש אופרת סבון פוליטית.

עכשיו, כל פעם שממציאים פרספקטיבה חדשה לסיפור המיקראי, צריך לשאול שאלה פשוטה מאוד, "למה התורה צריכה לרמוז לנו? למה היא לא יכולה לספר לנו שפרעה מת וקם לו מחליף?"
התשובה מסתתרת בתחילת המאמר.
התורה נועדה לחנך ומותו של פרעה, היה לגמרי לא חינוכי.
מבחינתו ומבחינת עבדיו, בני ישראל היו יכולים להשתחרר אחרי מכת ברד או אחרי מכת ערוב.
הסיבה למכות הנוספות הייתה רצונו של האל להתעלל במצרים ולפי ההגיון הזה, פרעה בסך הכל עשה, מה שאלוהים רצה שיעשה.
מותו של פרעה, היה חלק חשוב בתוכנית האלוהית, אבל קשה מאוד להצדיק אותו מבחינה מוסרית וחינוכית.

זהו רבותי, שבת שלום, שבוע טוב.
כאן ערב רב, מאחל לכם שבפעם הבאה תוכלו לקרוא כאן גם על קולנוע מאוד לא איכותי.

לילה טוב.