הנביאה מכיתה ד'

ברכות ואור, ערב טוב, יהללוכן מלאכים ולא תאבדו.
שוב אנחנו בפינתנו "פרשת השבוע לנוכח תעשית הבידור" והפעם נתייחס לקטע קצר מהצד האפל של פרשת בשלח.
פרשת בשלח, היא אחת מהפרשות המסופרות ביותר, כי היא מתעדת את קריעת ים סוף, את שירת הים ואת ירידת המן.
קטע חשוב, אבל פחות מתוייר, הוא תשובת משה לתלונות העם, שהצטערו כהרגלם, על כך שלא נותרו במצרים.
הבה ונבחן את הסיטואציה בטקסט המקורי בתחילת פרק ט"ז:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.
וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ.
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְהוָה.

לא לשווא סימנתי כאן פעמיים את המילים "נחנו מה".
בחסידות ברסלב, מציגים את המילים האלו כהוכחה לכך שמנה רבינו הגיע לביטול עצמי מוחלט, כמו שנכתב בליקוטי מוהר"ן תורה ד'

וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁבִּטֵּל משֶׁה כָּל יֵשׁוּתוֹ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות טז): וְנַחְנוּ מָה.

כך שרבני ברסלב, במנהגם להלל ולפאר את צדיקותו של משה רבינו, קושרים את "נחנו" לפסוק "מחני נא מספרך אשר כתבת" מחטא העגל, שגם מוזכר בתורה ד'. כך נוצרת מסביב למשה רבינו, הילה של המנהיג הענו, שאינו חוסך מאמצים לקדם ולהציל את צאן מרעיתו.
אני לא ממש קונה את הסיפור הזה, שיסלחו לי.
נכון "מחני נא מספרך", הוא באמת קטע מרגש של התמסרות, אבל "נחנו מה"? נראה לי יותר כמו הסרת אחריות.
זה למעשה היתה גם דעתה של המורה שלי בכיתה ד'.
מה שהיא אמרה, היה שבגלל ה"נחנו מה", נענשו משה ואהרן ומתו במדבר.
הנימוק שלה היה פשוט והגיוני.
כשמשה רבינו הנהיג את העם ונתן פקודות לפרעה ולמצרים, הכל היה בסדר.
כשאהרן הכהן, זיע"א הפך להיות כהן גדול וקיבל הכהונה לצאצאין עד עולם, לא נשמעה מצידו שום התנגדות.
אבל מה?
ברגע שהמצב קשה ובני ישראל מתלוננים על בעיות אמיתית, פתאום נעלם המנהיג, פתאום נעלם הכהן ונשאר "נחנו מה".
כלומר משה ואהרן אומרים לעם "מה אתה רוצים מאיתנו? מי אנחנו בכלל? לכו תתלוננו אצל אלוהים."
זו היתה דעתה של מורתי, ואני נוטה לקבל אותה, למרות שהיא חולקת על גדולי הצדיקים. זכותה.
מצד שני, באמת לפעמים קשה לבוא בטענות.
אני אקח בתור דוגמא את הסרט שראיתי לא מזמן, שמו "ההוביט – מפלתו של סמוג" , שהוא השני בטרילוגיה קולוסאלית, שעשה הבמאי פיטר ג'קסון, מהספר ההוביט, שהוא ספר ילדים שניתן לקרוא בשלושת רבעי שנה.
בניגוד לספר המקור הצנום, הסרט השני בטרילוגיה, רחב יריעה בהרבה.
למעשה, הייתי מכנה אותו שלוש שעות של שכרון חושים, אלמלא חששתי להעליב את קים בסינג'ר.קים
אלא שגם בלי להכנס לסופרלטיביים, הסרט "מפלתו של סמוג", הוא הגזמה.
הוא ארוך מדי, רעשני מדי, הוא גדוש ומנופח בסיבוכים תסריטאיים ובתפאורות אדירות ומעוצבות והוא זרוע ביומרות פילוסופיות וברמיזות לכאורה, על החלק השלישי שעוד יבוא ועל טרילוגיית "שר הטבעות", שכבר תמה ונשלמה, אבל עדיין, מכה הדים בתודעת חובבי הקולנוע, ואולי אף תכה הדים לנצח.
לסרט כזה צריך ללכת בקולנוע, כי בבית, אף פעם לא יהיו לכם עצבים לסיים לצפות אותו.
וכאן אנחנו מגיעים ל"נחנו מה"? מפרשת השבוע.
לכאורה, היינו צריכים לשאול את ג'קסון, על סמך מה הוא הפך את העלילה המצוינת של טולקין, שבקלות ניתן היה להכניס את כולה בשעה וחצי, ערוכה היטב, לטרילוגיה שתתפוס בערך שמונה וחצי שעות מסך.
"נחנו מה?" היה יכול לענות לנו פיטר ג'קסון, "תראו מה עשה ג'ימס קמרון באווטאר."
וכאן הצדק איתו.
יש לי את כל הכבוד ל"אווטאר" שהיה הסרט הריוחי ביותר בכל הזמנים, עד היום, ואף על פי כן ישנן כמה שאלות נוקבות שראוי לשאול את הבימאי.
הרי מדובר כאן, בסך הכל, בסרט על מלחמה נגד חיזרים וסרטים כאלו, כמו "הנוסע השמיני", זוכים תמיד להצלחה גדולה, כל זמן שלהפקה יש מספיק כסף.
גם באווטאר היו שלל מפלצות חוצניות איומות, צבעוניות ותלת מימדיות וגם מנגד היו כלי טיס ורובוטים משורינים ופיצוצים ויריות.
אם כך, בשביל להכניס לסרט, הסתבכות רומנטית הזוייה בין אדם לבין חיזרית?
ומה הטעם להכניס בסרט מדע בדיוני, עתידני כל כך הרבה מסרים פלוטיקלי קורקטיים על שמירת הסביבה וטיפוח תרבויות נידחות ומוזרות?
גם "מפלתו של סמוג" סובלת מאותה גיבנת הוליודית, על העלילה הפנטסטית הגמישה והזורמת, הולבשה רומנטיקה נלעגת, בדמות קשר הזוי בין לוחמת שדונית לבין גמד.
חוץ מזה, העלילה עוותה, כדי לשוות לה ניחוח שמאלני הומניסטי, כאשר את תאוות הרצח הטיבעית, של ביורן איש הדב, מוחלפת בסיפור הזוי על הכחדה גזענית של אנשי הדב על ידי האורקים.
ובנוסף לכל הצרות, כאשר הגמדים מגיעים, סוף כל סוף, לעיר האגם, הם פוגשים שם משטר אוליגרכי, מושחת ומגונה, שרק מזמין התערבות סוציאל דמוקרטית, מצד תסריטאי הוליווד הפרולטארית.
כך יכול לתרץ ג'קסון, את השמנת היתר של התסריט שלו וכך גם יכולים משה ואהרן לנפנף את תלונות בני ישראל.
יציאת מצרים, אינה אירוע נקודתי, היא חלק מהתנהלות היסטורית של אלוהים, שבוחר באברהם ובזרעו, נלחם באויביהם ומשפיע עליהם כל טוב.
כשהמצב מתערער, אי אפשר לבוא בטענות רק אל שליחי האל. למרות מקומם המרכזי בהצגה, הם רק השומרים במחסום, האשם האמיתי, הוא שר ההיסטוריה, כלומר הקדוש ברוך הוא, שאוהב לנסות את נבחריו, להעמיד בפניהם מכשולים ולהסיר אותם בצורה פירוטכנית.

משה ואהרן נאמנים לתפקידיהם ותפקידם אינו לפקפק בסדר העדיפויות של הבימאי הגדול מכולם.
שבת שלום.