אבות אכלו בוקסר

היום יצא לי לראות בחדר הכושר את החלקים הרלוונטים של הסרט "על אהבה ואי הבנה".
הסרט מספר על ישישת פרחים פליטת וודסטוק, שחיה באושר ובעושר בחוות תרנגולות, רויית צימחי מריחואנה, בפינה נידחת ודימיונית לגמרי של הפריפריה האמריקנית. את שלוות חייה, מפריעה לפתע, הבת שלה, עורכת דין פסיכוטית מניו יורק, שמגיעה אל החווה, עם שני ילדים פרנואידים, כדי להתאבל על נישואיה ההרוסים.1332683-18
כל הקונפליקטים הדרמאטיים של העלילה, צפויים להפליא, אז אני אחסוך אותם ממכם. אם אתם רוצים תחפשו את הסרט בצפיה ישירה. ג'יין פונדה משחקת להפליא את הזקנה ההיפית.
מה שרציתי להגיד על הסרט, זה שהוא מנסה למכור לצופים של שנות האלפיים את האידאלים העתיקים של הסיקסטיז ובוב דילן וילדי הפרחים וכל אלו.
כמובן שעיקרי הדת ההוליוודית נשמרים כאן בקנאות.
לדוגמא, כל ההיפים בסרט, הם אזרחים אמריקנים יצרנים להליא. כולם מרוויחים כסף טוב בכל מיני צורות יצירתיות, אבל לגמרי חוקיות.
או נגיד, לבת הפרקליטה , מותר לבגוד בבעלה, כיון שהוא יוזם את הגירושין ובכך מפרק את התא המשפחתי האמריקני המקודש.
או הסבתא החינוכית שמעבירה לנכדיה קורס בעישון גראס, אבל מזהירה אותם בסוף "בלי חשיש, בלי מזרקים ולא דרך האף."
אוקי, אבל מה שבאמת הטריד בסרט הזה הוא תחושת הסלידה שהוא העלה בי.
אני לא יכול לראות פרחים, אני לא יכול לשמוע על וודסטוק , זה עושה לי בחילה, באמת.
הדור שלי גודל, על ידי האנשים האלו.
אני לא יודע עד כמה ההורים שלי הושפעו מהסיקסטיז, אבל הם קראו את העיתונים ושמעו את המוזיקה וחיו ברחובות שהתרבות השלטת בהם הייתה בוב דילן והנדריקס וג'ואן באזז וכל החקיינים הישראלים שלהם מיונתן גפן עד שלום חנוך.
גם אם לא הרגשנו את זה דרך החושים, זה נכנס אלינו בדרכים אחרות.
דרך ההורים שלנו, דרך המורים שלנו, דרך הרבנים , למי שהיו כאלו, דרך חברים וחברות ומעסיקים ומפקדים.
ואנחנו כמובן מרדנו.
אתם זוכרים את השיר המדהים של הסמיתס, "תמונה וולגארית" או משהו כזה.
זה היה להיט גדול.
יש שם את הקטע

But you could have said no
If you'd wanted to
You could have walked away
…Couldn't you?

אתם זוכרים איך צרחנו את הNO, במועדונים האלו, שהיו דיסקוטקים לכל דבר, אבל לא קראנו להם ככה , כי דיסקוטקים זה של עארסים?
הNO הזה היה מיועד להורים שלנו, למורים שלנו.
אמרנו שאנחנו לא רוצים את הסיקסטיז, לא רוצים שלום ואהבה ואחוות עמים.
מה כן רצינו? את "כל האמת" של הקליק.

איזה שיר, הא? הרבה כבוד למוסיקה הישראלית.
"שוב אני בורח, אינטריגו אחרי ולא מצאתי דרך, זה לא היה כדאי"
לא מצאנו דרך, רצינו לא למצוא. נראה לנו מתאים להפנות את הגב לסיסקסטיז ולחיות במרחב תרבותי ציני,חסר אידיאלים ולא ברור. הפכנו לפוסט מודרניסטים שראו בכל הערכים סוג של צביעות מלוקקת, סוג של זיהום תרבותי.
זה היה העולם שלנו, "הקליק" ו"הסמיתס" ו"ג'וי דיויז'ן" ו"בלייד ראנר". אין אמת, יש רק כאב וחשכה.
ומה קרה בסוף?
זה מה שקרה.

זו תמונה קשה מהשבוע שעבר ומאוד קשה לי לצפות בה, אבל היא חשובה מאוד.
אלו הילדים שלנו, כאילו, אלו היו יכולים להיות בקלות הילדים שלי, אילו בחרתי להשריץ בגיל עשרים ולא הייתי מחכה עד שלושים ומשהו.
תסתכלו עליהם, זה קשה, אני יודע, אבל תסתכלו עליהם. הם ילדים טובים, חמודים, כל העולם היה יכול להיות שלהם, ברהמס והיינלין ויוליוס קיסר וטרנטינו וטראפיני ואינשטין והטאו טה צ'ינג.
כל העולם היה צריך להיות שלהם והנה, למה הם הפכו.
אל תגידו לי שזו אשמת הרבנים הקיצוניים. אני מכיר את הרבנים האלו טוב, הם כריזמטיים כמו נסיכת הנילוס, אף אחד לא היה הולך אחריהם.
אנחנו הפכנו את הילדים האלו להיות כאלו, כיוון שאנחנו הכרנו את ג'יין פונדה ואמרנו "לא" ואילו הם הכירו רק את סיד וישס ואת הפוסט מודרניזם ובחרו ב"תג מחיר".
וזה מה שהבנתי כשראיתי את הסרט.
והקטע המוצלח, שאני עדיין לא מת, דא ואני עוד יכול לעבוד על עצמי ומה שאני צריך לעשות, זה קצת להרגיע את הסלידה המובנית שלי מכל מה שמריח כמו המריחואנה של שנות השישים ולראות שיש כמה דברים, שאני יכול ללמוד ולאמץ מהסיקסטיז האלו והוודסטוק הזה, כדי שהדור הבא, שהוא כבר הדור הזה, יוכל לשבת במעגל אינפנטילי , עם גיטרות פאתטיות ולשיר שירים מלודיים להחליא , על אהבה ועל שלום.